בנים סוררים והאחד בספטמבר/ לפרשת כי תצא/ הרבה גלית כהן קדם, אלול תשע"ז

האחד בספטמבר הגיע וניתן בכל פינה לשמוע את ההורים, המסיימים חודשיים של להטוטנות בין ילדים בחופשה ומחוייבויות לעבודה, משחררים אנחת רווחה היוצאת מסוף העולם ועד סופו. החזרה ל"מסגרת", לשגרה, נראית כגאולה בזעיר אנפין מן ההכרח המתמשך להעסיק, לטפל ולטפח את הצאצאים בזמן חופשת קיץ ארוכה, חמה ותובענית.

יקום ההורה שלא חווה בחודשיים האחרונים על בשרו את אתגר הצבת הגבולות; גבולות השיח, גבולות העצמאות, גבולות הסמכות וגבולות הזמן. בהיעדר מסגרות- הגבולות הם מושא למו"מ רציני, כשמנגד עומדים הגוזלים הדעתנים והמתוקים שלנו.

והנה בפרשה שלנו מציבה לנו התורה הלכה נוקבת על הצבת גבולות והפעלת סמכות ביחסי הורים-ילדים:

"כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. " [דברים כא 18-20]

המקרה המתואר לעיל מציב רף עליון חמור שבו עומק המשבר הבין דורי הוא חסר תקנה; הבן סר מדרך הישר, מורד וממריד. הוריו בתגובה מייסרים אותו אך מעשיו מסירים את התקווה לשינוי, והוריו כבר נאלצו, בחוסר אונים, לתפוש את הבן ולהוציאו למשפט מוות אצל זקני העיר.

חז"ל צמצמו מאד את המצבים בהם זוכה איש להגדרה הקיצונית של בן סורר ומורה [קיצרו את חלון הזמנים האפשרי להגדרה, צמצמו את החטא לכדי מצבים מאד נדירים ומסויימים, פרשו שמדובר מקרים בהם אין ספק שאותו הבן יגדל לכדי פושע אלים ועוד] ועדיין עמדת התורה אינה משתמעת לשני פנים: במקרים קיצוניים, כך נראה, ישנה סמכות לזקני העיר לדון בן למוות.

יש בקרבנו הסוברים שזוהי אחת מאותן הלכות בהן הזמן עצר מלכת, ובו עונש מוות לילד הוא סביר ואפשרי, וברור כי אין הדבר תואם את ערכי הדור והתקופה ולפיכך אין לראות כאן מצווה מחייבת. אכן, גם אני סבורה שאלימות כלפי חסרי ישע איננה מוסרית ואף הוכחה כבלתי יעילה ביצירת חברה של אנשים בריאים ומתפקדים- ההיפך הוא הנכון.

נציע, אם כך, קריאה מיטיבה המבקשת לקבל מן הפסוקים הקשים הללו שתי נקודות מבט חדשות על מעשה החינוך;

הראשונה היא שחינוך ראוי להיעשות בקהילה. בניגוד לנטייה המודרנית להתמודד באופן מבודד ומוסתר עם בעיות המתעוררות בחינוך, מפחד "מה יגידו השכנים", הרי שבסיפור שלפנינו בעצם היציאה לשער העיר ישנה תמיכה בהתמודדות הקשה של ההורים עם הבן שמכאיב לעצמו ולסביבה באופן הרסני.  אותם הורים פונים לזקני העיר ואומרים: איננו יכולים עוד לשאת לבד את עול החינוך בנער. אני רוצה לראות חברה שבה ניתן לעשות זאת, מבלי לחטוף רק חיצי שיפוטיות והאשמה. אני כמהה לזקני העיר שיוכלו לחזק את הזכות לחנך, את החובה המוסרית להציב גבולות, ולא להעמיד [רק] את הילד כמרכז העולם.

ואילו השנייה מבקשת, בעיני, להציג מעין פנטזיה תרבותית שבה הבן הכל-כך בלתי נסבל הזה, מקבל עונש כה קיצוני, שלעומתו נחוש אנחנו ההורים שמחים בחלקנו, ונסכם: ניחא, יש גרועים מזה הקטן שמסרב, שוב, לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון. ההבדל בין הורה סביר להורה פוגעני, טמון כנראה בפער שבין פנטזיית הסקילה לבין מימושה.

לא נצליח, כנראה, לבער את הרע מקרבנו כך ברגע אחד. מלאכת החינוך היא רצוא-ושוב עיקש ופתלתל; כמה זכינו שהאחד בספטמבר הגיע ושוב אנשי ונשות החינוך שלנו נרתמים להשתתף במשימה כבירה שכזו. בהצלחה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

על חשיבותה של רפלקטיביות – לרגל תחילתה של תשע"ז

"באמת קשה לעשות דמוקרטיה. כי את הדמוקרטיה, כמו כל חלום אחר, לא יוצרים בעזרת מילים נוקבות, אלא בעזרת רפלקציה ומעשים.

מה שאני אומר לא מוכיח שאני דמוקרט, או שאיני גזען או שוביניסט, אלא מה שאני עושה מוכיח זאת.

אסור שמעשיי יעמדו בסתירה לדבריי. מעשיי – הם אלו שמספרים על נאמנותי לדבריי או על העדרה… ברגע שאני מגלה חוסר קוהרנטיות בין דבריי למעשיי – אזי, בשעה שאני חושב על הדבר, לעיתים בכאב, ואני תופס את אי-הבהירות שבה אני שרוי, אני מגלה שאיני יכול להמשיך כך, ואני מחפש דרך מוצא. כך מתייצבת בפניי אפשרות חדשה. " (פאולו פריירה, מכתבים למורה – לאלה המעזים ללמד, עמ' 100)

בתקופה האחרונה נדמה לי לפעמים שאפילו אם אנשים רק מתחייבים לערכים הומניסטיים – זה כבר טוב. פוליטיקאים, עובדי ציבור, מורים, תלמידים, וסתם אנשים שנוסעים לצדי באוטובוס –  הציפייה שיביעו מחויבות לערכים מוסריים, הומניסטיים, דמוקרטיים נראית לפעמים משאת נפש שצריך להתפלל שתתגשם. אבל הטקסט הזה של פריירה מזכיר לנו שלא מספיק להצהיר ולא מספיק להתכוון. צריך גם לעשות. הצהרת המחויבות לערכים הנעלים היא רק תנאי הכרחי, אך לא מספיק, בדרך לחברה מתוקנת.

אחת המעלות שפריירה מזכיר לנו את חשיבותה היא היכולת להיות רפלקטיביים. לדעת לבחון ולבדוק את עצמנו, לגלות פערים בין הכוונות למעשים, והיכולת להשתנות (אפילו קצת) לאור ההתבוננות הזו. בשנים האחרונות נוכחתי בהעדרה של רפלקטיביות מהיום-יום במערכת החינוך שלנו ומהחברה שלנו בכלל. זו אחת הרעות החולות שלנו. בה בעת פגשתי באנשים שזו תכונה יסודית שלהם, וגיליתי שכאשר אנשים מורגלים ומתורגלים בכך (כולל ילדים) הם עוברים תהליכים שמיטיבים עם עצמם ועם סביבתם. זה לא קל, זה דורש זמן ותשומת לב, ולעתים גם אומץ –  אבל זה משתלם.

באחד הראיונות הרבים עם שמעון פרס ששודרו עם מותו הוא סיפר שבכל לילה, לפני השינה, הוא שואל את עצמו שתי שאלות: מה קידמתי ותרמתי היום? במי פגעתי היום? (לשאלת המראיין הוא השיב בכנות שכמעט בכל יום הוא חש שהוא פוגע במישהו). הייתי מוסיף לכך שתי שאלות ברוחו של פריירה: האם מעשיי היום משקפים את תפיסותיי? מה למדתי היום על עצמי?

אני מאחל לנו שבשנה הקרובה נעמיק ונלמד את היכולת להתבונן על עצמנו – כל אחד על עצמו וכולנו יחד על עצמנו כחברה. האם האידאלים שלנו על הומניזם ועל יהדות אכן מסייעים לנו לכוון את דרכנו ביום-יום, לקבל החלטות ולבצע פעולות? להיות הורים? להיות מורים? להיות אזרחים?  לו יהי .

שרשרת המסירה שלנו – לרגל סיום שנת הלימודים ב"כרם"

דברים שאמרתי בשם צוות המורים בטקס מסיימי "כרם" תשע"ו, 22.6.16

("כרם" – מכון להכשרת מורים לחינוך הומניסטי-יהודי, נוסד על ידי כי"ח, כיום משויך למכללת דוד ילין בירושלים)

בוגרות ובוגרים יקרים,

כמה מרגש לעמוד כאן היום, אתכם, עם בני המשפחות התומכים, עם הצוות הנפלא של כרם ועם האורחים המכובדים שלנו ולחגוג יחד סיומו של עוד מחזור בכרם.

אני אדר, מורה לאזרחות ואחראי בכרם על ההכשרה והסדנה הדידקטית באזרחות, ובדיוק לפני 12 שנים עמדתי כאן, על הבמה הזו, כנציג הבוגרים של מחזור כ"ז. כאשר חשבתי על סגירת המעגל המרגשת הזו הבנתי שהמעגל שלנו, כלומדים וכמלמדים הוא – בשלב הזה של חיינו –  ספירלה בלתי נגמרת. הנקודה בזמן בה מסיימים את לימודי תעודת ההוראה היא שלב בו לכאורה הסתיים שלב התלמידאות, ומקבלים תפקיד חדש ומרגש – מורים, אך בעצם זהו השלב בו עלינו להבין כי אי אפשר להסתפק בלהיות מורים. חיינו (– חייכם) שזורים מעתה ועד עולם במתח המתמיד והמפרה שבין לקבל לבין לתת, ללמוד וללמד. בכרם למדנו כולנו כי שרשרת המסירה אינה רק עניין פסיבי, מה שקיבלנו מאבותינו ואימותינו ועלינו להעביר הלאה, אלא המדובר במשימה אקטיבית ודו כיוונית. אנחנו, כמורות וכמורים, חייבים לא רק לבוא לבית הספר בחדוות הוראה, אלא להמשיך ולהתעניין, להסתקרן ולהרחיב אופקים בחדוות למידה. זו אינה רק פרקטיקה מקצועית חשובה, אלא מסר ערכי, לעצמנו ולתלמידנו.

המעבר מלהיות תלמיד למורה הוא גם מעבר שכל אחד מאיתנו צריך לנצור בליבו בבואו למפגש עם תלמידיו; מה מעסיק אותם? איך הם מתמודדים עם עומס מידע? עם דינמיקה בינאישית? אילו תנאים מאפשרים ללמוד ולשגשג ואילו מדכאים את הסקרנות הטבעית, ומקבעים מחשבתית? מהי למידה משמעותית עבורי, ועבורם? האם ישנם קווי דמיון שניתן למתוח בין התלמיד שאני למורה שאני רוצה להיות?

הבלבול והטשטוש המשמחים של היותנו מורים ותלמידים בו-זמנית הזכירה לי את הסיפור המפורסם על רבי עקיבא ומשה רבנו, שרבים מבינכם אולי כבר נתקלו בו, ואני רוצה לקרוא בו קריאה מיוחדת למעמד זה:

מנחות דף כ"ט ע"ב:

"אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות,

אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך?

אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.

אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי,

אמר לו: חזור לאחורך.

הלך וישב בסוף שמונה שורות,

ולא היה יודע מה הן אומרים,

תשש כחו;

כיון שהגיע לדבר אחד,

אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך?

אמר להן: הלכה למשה מסיני,

נתיישבה דעתו."

בסיפור תלמודי מופלא ויצירתי זה מתבלבלות היוצרות, בלבול שהוא לטובה. בלבול בין עבר הווה ועתיד ומסע בזמן; בלבול בכיוונים – אחורה, קדימה, סוף, התחלה;  בלבול ביחסי הכוח בין הקב"ה לדמויות של משה רבנו ור' עקיבא – לכאורה העוצמה העיקרית נמצאת אצל הפחות מביניהם – רבי עקיבא; אך הדבר העיקרי שאני רוצה להתעכב עליו הוא הבלבול המפרה בין מורה לתלמיד: משה רבנו, נותן התורה, מגיע לבית המדרש בו מלמד ר' עקיבא, יושב בשורה האחרונה, כאחרון התלמידים, ולא מבין שום דבר. עד כדי כך הוא מרגיש אבוד, שנאמר לנו כי "תשש כוחו". והנה מתרחש המהפך, כאשר הוא מבין שכל מה שרבי עקיבא מלמד, הוא תולה ומתבסס על תורתו של משה. המורה יושב ומאזין לשיעור של תלמידם של תלמידי-תלמידיו, הוא אינו מבין את התוכן עצמו אך מבין-גם-מבין שזהו גלגול ופיתוח של תורתו שלו. אז מי כאן המורה ומי כאן התלמיד?

ואני רוצה להזכיר לעצמנו היום – כולנו  נמצאים פעם בתפקיד של משה רבנו ופעם בתפקיד של רבי עקיבא. אנחנו מתאמנים ומשתדלים להיות המלמדים, המחנכים והמוסרים, אך הלוואי שנתברך בכך שביום מן הימים נזכה לומר "נצחוני בניי, נצחוני בניי" כאשר נשב באיזו שורה שמינית ונקשיב לתלמידינו ולא נבין עד הסוף את כוונתם, ורק נבין שמה שהם אומרים, מלמדים ועושים נובע ממשהו שאנחנו לימדנו אותם אי אז.

שנה זו, תשע"ו, נפתחה ב"כרם" עם הצבת ספרייתו של מרדכי שלו המנוח, ממקימי "כרם" בשנות השבעים, אחד ממורי הדרך המיתולוגיים אשר עיצבו את רוחו של המקום הזה. אני מתאר לעצמי שלו היה שלו נכנס מחר לשיעור של אחד מכם ויושב בשורה האחרונה בכיתה, היה מתקשה להבין על מה מדברים, את קצב הדיבור, מתקשה להתחבר לטכנולוגיה הנמצאת בכל צעד ושעל, ואולי היה תש כוחו. ואולם, אני מקווה, לו היה מאזין היטב היה נוכח כי הן המתודה העסוקה בשאלות האדם והן הגישה החינוכית ההומניסטית-יהודית שהנחיל דור המייסדים אכן התגלגלו ונמסרו מדור לדור – מהדור של שלו , לדור של תלמידותיו-מורותיי (כמו מיכל שמחון) אל תלמידי-תלמידיו- שגם הם היו מוריי (כמו ענבר) אל הדור הנוכחי של מורי כרם ואני ביניהם, ומאיתנו אליכם. כולכם תלמידי-תלמידיהם של שלו, שביד, אלירז ואחרים, מקימי כרם.  לו היה שלו שומע שגם היום שיעור של בוגר כרם כרוך סביב שאלה מרכזית, עוסק בליבון סוגיות יסוד, מנתח טקסטים ומזמין לשיח – הייתה, אני מאמין, מתיישבת דעתו.

אני מקווה, בשם כל הצוות המפואר של מכון כרם לדורותיו, כי ציידנו אתכם לא רק בידע אלא גם ביכולות והכלים לנתח אותו ולחשוב עליו, להגיש אותו באופן מעורר מחשבה ומזמין לעשייה, לחפש אחר ידע חדש ולהיבנות ממנו.

אני מאחל לכולכם שתזכו להמשיך ולקיים את שרשרת המסירה של כרם,  תעמידו תלמידים הרבה, ותעשו כל זאת בנחת רוח, בשמחה, ביצירתיות ובסקרנות מתמדת לגלות מה תלמדו אתם על העולם מהתלמידות והתלמידים שלכם, כשתשבו יום אחד בשורה השמינית בכיתה.

לו יהי.

יהודי, דמוקרטי (שיר)

(שיר שכתב אבא שלי, ישראל)

יהודי אחד, לא הלך עם הזרם,
והרגיז בשל כך את "שומריו של הכרם".
או אז, בלי כוונה,
אם תרצו, סתם רק אי הבנה –
נשכו את שפתו, והטילו בו חרם.

בעיני השומרים, יהודי – דמוקרטי,
הוא שמאלן ימני, עם חזון אוטוקרטי.
כמו שלום ועכשיו,
לא ילכו הם יחדיו –
מבקשים שילחש, סליחה שהפרעתי…

מדוע זה כך, אי נמצא את הפשר,
מה עדיף שנבחר, בתהום, או בגשר ?
השנאה, אם כל חטאת,
התקווה, היא מתת –
והיא שתצליח לפרום את הקשר.

דצמבר 2015,
אם תוקפים מימין ומשמאל, זה סימן מנצח של מחר על אתמול
ואם לוחצים משמאל וימין – אשריך, סימן שצדקת, תאמין.

כן, בני בית!

אומרים שיש בארץ מלחמת תרבות, שבמרכזה אופיים של המדינה והמרחב הציבורי וגם אורחות חיים ואמונות. שדה הקרב של מלחמה זו מעורפל, עד שלעיתים לא ברור באיזה מחנה אני נמצא ומאיפה יורים עליי. לכן, אני מודה למורי ורבי מוטה קרמניצר ("שניים יחדיו?", 19.11) וליגאל עילם ("מדינת גם וגם – פיקציה מלאכותית", 23.11) אשר חידדו את הבדלי התפיסות בינינו. מסורת החינוך ההומניסטי שקיבלתי מהם היא שמחייבת אותי להטיל ספק בתפיסה החילונית האדוקה שהם מציעים, ולהציע את התיקון שבעיניי הוא מענה למשבר הזהות של הדור הנוכחי.

המחלוקת מתמקדת בשדה החינוך, אך בעצם היא רחבה יותר. אוצר התרבות היהודי, הנטוע בחלקו גם בהלכה, הוא נתון יסוד בחיינו והעולם העשיר שהוא משקף מעצב באופן מודע ותת-מודע את חיינו. השאלה המרכזית שבחנתי ב"שניים יחדיו" היא כיצד מתייחסים לכך בחוויה הלימודית ומה תפקיד המורה בהקשר זה.

הגישה הבוררת שמציע קרמניצר מוכנה להכניס בדלת הכיתה רק את אותם מקורות יהודיים שמסתדרים באופן הרמוני עם התפיסות ההומניסטיות המודרניות. כל מה שאינו כזה, לא יילמד ואולי לא יוזכר, משמע – זו בעצם דיכוטומיה: בכל מקום שתתגלה סתירה, תופעל צנזורה תרבותית. העמדה הדיכוטומית מרמה תלמידים כיוון שהיא "מסתירה" מפניהם מה שלא נוח – ההפך מהמעשה החינוכי הנדרש. האם היינו מקבלים גישה כזו כלפי כתבי אפלטון ואריסטו? כלפי שייקספיר או מקיאבלי?  מופיעות אצלם פה ושם עמדות שאינן הולמות את התפיסות הדמוקרטיות העדכניות, אך לא יעלה על הדעת שלא ללמדם ולהתמודד עם כתביהם, שהם אבן השתייה של תרבות המערב. מדוע רק כאשר מדובר בכתבי הקודש שלנו יש צורך 'לברור'? מדוע גם דתיים אדוקים וגם חילונים אדוקים חוששים כל כך מגישה מורכבת?.

תשובתו קרמניצר היא פשוטה: מדובר במלחמת תרבות, כאן ועכשיו, בין העולם החילוני-ליברלי לבין העולם הדתי-שמרני, וכל מחנה צריך להגן על ערכיו מפני הניסיון של הצד השני להשתלט על המרחב הציבורי והחינוכי. המקורות היהודיים הם בעיניו כלי שרת בידי המחנה 'האחר'. אני חולק על כך באופן נחרץ, לא משום שאני חושב שאין כאן מלחמת תרבות, אלא משום שלתפיסתי שיש כאן שלושה מחנות ולא שניים. מבין השורות של קרמניצר ועילם עולה קריאה לחלוקת עבודה בינארית ברורה: תנו לנו, החילונים-הליברלים, לעסוק בדמוקרטיה, כי אנחנו הרי מבינים היטב מה משמעותה, והרחיקו מאתנו את הצורך לעסוק ביהדות שבה כבר מאסנו בשל הדרך שבה אתם, הדתיים-השמרנים, טיפלתם בה בדורות האחרונים. במשתמע, הדמוקרטיה תהיה נחלתם של החילונים מהשמאל והיהדות תהיה נחלתם של הדתיים מהימין. המאבק בין שני המחנות יהיה בכיפופי ידיים ומתוך תודעה של 'משחק סכום אפס'.

אני אינני מוכן לתפוס את המציאות בצורה זו, לא בגלל ששני מחנות אלו אינם קיימים מבחינה סוציולוגית או פוליטית (להפך), אלא משום שחווית החיים שלי היא אחרת ואני מסרב לחיות ולחנך מתוך דיכוטומיה. אני שייך לאותו מחנה שלישי, שמתעקש בחייו האישיים כמו גם בתפיסותיו על המרחב הציבורי להיות נטוע רגל אחת בעולם הדמוקרטי-הומניסטי ורגל אחת בעולמה של מסורת ישראל, ולשלב ביניהם באופן מורכב ודיאלקטי.

לא רק דתיים-ליברליים מצויים במחנה זה, אלא ציבור הולך וגדל של חילונים גמורים שמאמינים שהתורה והיהדות הן גם שלנו – לא כעלה תאנה, ולא כעניין אינסטרומנטלי, אלא באופן מהותי לחיינו. העמדה הטהרנית שמבטא קרמניצר מבטאת תפיסה של העדר בטחון לגבי האוצר התרבותי היהודי ואף חשש מפניו; מנגד, העמדה הדיאלקטית לוקחת עליו בעלות. הגישה הדיאלקטית מחבקת את המקורות וחושפת את קשיי ההתמודדות עימם. אין בה כניעה או התרפסות נוכח השקפת העולם הדתית-שמרנית, אלא הצבת אלטרנטיבה פרשנית לגיטימית לאותם מקורות. המשמעות של 'להיות בני בית בתרבות היהודית' אינה פתח לאינדוקטרינציה דתית, כפי שחושש קרמניצר, אלא להפך – זה המפתח ללקיחת אחריות מחודשת על הזהות הפרטיקולרית שלנו, גם מבלי לקיים מצוות. דתיים אדוקים וחילונים אדוקים עדיין שבויים בפרדיגמה האורתודוכסית לפיה ליהדות 'האמיתית' יש רק קול אחד ורק דמות אחת, ותמיד מדובר בגבר בעל זקן וחובש כיפה. אני כופר בכך. הטקסטים היהודיים הקנוניים והטקסים המסורתיים שייכים גם לנו ולכן אין מה לפחד מהם. לא נהסס להביא ציטטות קשות לעיכול, כיוון שהחזרת הבעלות על המסורת שלנו מאפשרת גם לפרש ולבקר אותה ממקום של אהבה ומחויבות. המתודה שאני מציע להכנסת היהדות בשער הראשי של חיינו היא בהכרח פלורליסטית, מרובת קולות וביקורתית. לא כל מקור, טקס או עמדה יהודיים יהיו מקובלים, אך יש להציגם ולהתמודד עמם מזווית הומניסטית ולא להעלימם. רק כך נוכל לייצר מרקם ערכים המשלב את יהדותנו עם ערכים דמוקרטיים-ליבראליים.

קרמניצר מציע בעצם להפריד בין הדת למדינה ומבסס זאת גם על ניתוק וניכור מההיבט הדתי-מסורתי של היהדות בחיים האישיים. התפיסה הזו, השואבת מהמודל הצרפתי ואולי מזה האמריקאי, אינה מתאימה לחברה בישראל בימינו ומייצגת רק פלח קטן באוכלוסייה. אמנם, ישראל הוקמה ברוחו של הרצל, שחזה מדינת לאום יהודית שתהיה חילונית לחלוטין. אולם, רבים בציבור החילוני והמסורתי כיום אינם מסתפקים בכך ורוצים מדינה במודל של אחד העם וביאליק, בה לתרבות ולמורשת היהודית יש מקום של כבוד, אך ללא כריכתם בקיום מצוות. אחד העם היה לא פחות חילוני מהרצל ומבן-גוריון, אולם הוא לא הסתפק בפתרון בעיית הרדיפות אחר היהודים, אלא שאף לשינוי במשמעותה של היהדות בחייהם. אני שייך למחנה הממשיך דרך זו, מתוך תפיסה שמשה קיבל תורה מסיני, מסרה ליהושע, ומשם לזקנים, לנביאים והלאה, ובימינו נמצאת תורת חיים זו לא רק בידיהם של הרבנים שטיינמן, עובדיה יוסף או צבי טאו, אלא גם בידינו.

אין ספק, מדובר כאן בשינוי פרדיגמה שמתרחש בעוצמה בדור הנוכחי של הציונות החילונית וככזה הוא מאיים על מי שצמחו באקלים בו היהדות נתפסה כזהות לאומית ותו לא. המחלוקת אינה תיאורטית ואפילו לא פוליטית בלבד, מדובר קודם כל בחוויות חיים שונות לחלוטין. כן, אני רוצה ואף דורש להיות בן-בית בתרבות היהודית. איני רוצה לנטוש בית זה, אלא לחיות בו בדרכי ולהשפיע על צורתו ואופיו.

 

(פורסם ב"הארץ", 6.12.15)

הסכנה: דיכוטומיה

האם האופי היהודי והאופי הדמוקרטי של ישראל הם שניים שמסוגלים ללכת יחדו? זו אחת משאלות העומק, שמרימה ראשה שוב בימים אלו, ומעסיקה במיוחד את אנשי החינוך שבקרבנו.

הזיכרון הקולקטיבי בישראל, מימין ומשמאל, נוטה למסגר את רצח רבין כסוג של תוצאה בלתי נמנעת מההתנגשות בין יהדות לדמוקרטיה בחברה הישראלית. לאנשים בשני צדי המתרס נוח לא אחת לסדר לעצמם את המציאות המורכבת בקווים פשטניים: רבין כנציג מובהק של מחנה השלום והדמוקרטיה האוניברסלית, אל מול רוצחו שיצא מערוגות הלאומנות הדתית הפרטיקולרית. כך גם מוצג – באופן מוטעה – השיח בין המחנות הפוליטיים: מי שמחויבים (רק) לדמוקרטיה מול מי שמחויבים (רק) למדינת הלאום ולדת היהודית. אולם כל מי שעיניו בראשו ותודעה היסטורית וחברתית בלבו יודע שזוהי תפיסה דיכוטומית שגויה ואף מסוכנת. רבין אמנם לא היה איש דתי, אך צמח וחי כיהודי-לאומי ששיקולי טובת הציונות והמדינה היו נר לרגליו, ולעיתים אף קדמו לשיקולים 'דמוקרטיים'. מנגד, הרוצח עשה שירות דב למחנה ממנו צמח, שכן צבע את כולו בצבע של תמיכה באלימות פוליטית ממניעים דתיים-משיחיים ואנטי-דמוקרטיים, מה שהיה שגוי מבחינה עובדתית וגם רעיונית.

לאחר הרצח רבו קבוצות השיח והדיאלוג שניסו לחזק את תחושת ה'יחד' היהודי-דמוקרטי, שאפיין את ההסכמה הרחבה שעל בסיסה קמה המדינה. אולם, חלק ממגמות שואפות-לטוב אלו הציגו כאלטרנטיבה לדיכוטומיה של יהדות נגד דמוקרטיה אידיאל הרמוני מדי. הניסיונות למצוא לכל ערך דמוקרטי ביסוס במקורות יהודיים יצר תחושה של נופת צופים. הקו הרעיוני של אנשי ההרמוניה, על אף מטרותיו החיוביות, נטה להעלים מעל פני השטח מקורות יהודיים או פרשנויות שיש בהם התנגשות לא פשוטה עם התפיסות ההומניסטיות המודרניות. התחושה של ניסיון מלאכותי ליצור 'מתיקות יתר' במפגש בין יהדות לדמוקרטיה, והתעלמות מהכשלים בדמוקרטיה עצמה, הביאה רבים לחזור ולאמץ עמדה דיכוטומית ומסתייגת כלפי השילוב האפשרי. אנשי הדיכוטומיה מתבצרים בתפיסה שיש בה הכרעה ברורה וחד-משמעית בעד אחד מהעולמות, ועליונות שלו על העולם האחר בכל מקום של התנגשות ביניהם. אנשי הדיכוטומיה קיימים במחנה הדתי-ימני והחרדי מצד אחד כמו שקיימים גם במחנה החילוני-שמאלני מצד שני. אלו ואלו מחזיקים בתשובה מובהקת במקרה של צורך בהכרעה בין העולמות. זהו אזור הנוחות שלהם, אשר מסדר עבורם את המציאות הכאוטית בתמונה ברורה של 'טוב' ו'רע'. בתווך בין אנשי הדיכוטומיה ואנשי ההרמוניה, היו מאז ומתמיד וקיימים גם כיום רבים החווים את המפגש בין העולמות כקונפליקט מתמשך ובלתי פתיר. אנשי הקונפליקט אינם רוצים לוותר על אף אחד משני העולמות, אך אינם מתעלמים מפקעת יום-יומית של סתירות ביניהם. החוויה המכוננת שלהם היא קושי, דיסהרמוניה וחוסר נוחות. כל אחד מהם מוצא לעצמו פתרונות כאלו ואחרים למצבי החיים המעשיים, אולם המתח הפנימי מרחף כל העת מעל כחרב מתהפכת.

שלוש הגישות – הדיכוטומיה, הקונפליקט וההרמוניה – אינן רק עמדות אידיאולוגיות או שכליות, ובוודאי אינן קשורות לזהות הפוליטית או הדתית של המחזיקים בהן. אלו בראש ובראשונה עמדות נפשיות המבוססות על חוויית חיים ו'תחושת בטן' עמוקה. זוהי חלוקת העומק שאני מציע לפענוח המצב הישראלי. יש ימנים ושמאלנים שבעומק תפיסתם אינם מאמינים בשילוב. יש דתיים וחילוניים שבעומק תפיסתם חווים עצב ותסכול של קונפליקט בלתי פתיר. יש הדבקים באידיאל של השלמה והלימה, על אף המציאות המסוכסכת.

עשרים שנה לאחר רצח ראש הממשלה, ועל רקע מצב בטחוני הולך ומתערער, אנו ניצבים בפני שינוי דרמטי בתחושות הציבוריות בשאלות אלו. במחקר 'מדד הדמוקרטיה הישראלית' נבדקת מדי שנה השאלה איזה חלק מהגדרת המדינה חשוב יותר לנשאלים. בשנת 2010 החזיקו קרוב למחצית היהודים בישראל בעמדה של 'גם וגם', שליש תמכו בעליונות לאופי היהודי וחמישית בעליונות לאופי הדמוקרטי. מצב זה השתנה באופן משמעותי במחקר של 2014: רק רבע מהנשאלים תמכו בעמדת 'גם וגם', זאת לעומת קרוב ל-40% שהעדיפו את האופי היהודי וכשליש שהעדיפו את האופי הדמוקרטי. המגמה המתמשכת העולה מהסקר מצביעה על התרופפות האמונה שיהדות ודמוקרטיה יכולות להשתלב, ו'בריחה' של רוב הציבור לקטבים הדיכוטומיים ה'נוחים' מבחינה רגשית. הנתונים של מדד הדמוקרטיה אינם מפתיעים בוודאי את רוב אנשי החינוך בארץ, החווים את ההקצנה בקרב תלמידינו, הנובעת בין השאר מהצורך בביטחון שאינו רק פיזי אלא גם רעיוני.

האם זוהי גזירת גורל? האם המדינה שלנו נדונה – במקרה הרע – להכרעה קטגורית בין שני מאפייניה, ובמקרה הטוב לחיים בצל מתח מתמיד ביניהם?. הגישה הרביעית, שהיא חינוכית בעיקרה, אשר אני מעוניין להציע כדי להקל במעט על המתח וכדי לא לוותר על אף אחד משני העולמות, היא גישת המורכבות. איננו צריכים להסתיר את הקשיים שהיהדות טומנת בחובה על מנת ליהנות מרזיה או להתגאות בשייכותנו לתרבות עמוקה זו. איננו צריכים להתעלם מהסתירות המובנות בעולם הערכים הדמוקרטי על מנת להזדהות עם תפיסה הומניסטית. המפגש האמתי בין שני העולמות יכול לרכך קונפליקטים ולהצמיח אותנו, וזאת משום שיש בו שיקוף של מגוון נקודות מבט שכולן חלק ממי שאנחנו. כשם שנער ונערה מתבגרים מבינים שהעולם אינו 'שחור' ו'לבן' ושיש יתרון לחיים מרובי פנים, כך מצווה עלינו ללמדם שעל אף המחלוקות הפוליטיות והאמוניות שמערערות את חיינו, יש יתרון בחיים של מורכבות על פני הכרעה. זוהי חווית החיים הרגשית שראוי לחנך אליה, והיא תבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, לא רק בשדה האידיאולוגי.

המאבק הגדול של כל מי שחרד כיום לקיומה של ישראל כפי שהוכרזה בתש"ח הוא להנכיח בשיח הציבורי והאישי מורכבות שיש בה חיוב ולא רק שלילה. נכון, יש מי שבשם היהדות נוקטים בקו גזעני או לאומני ויש מי שבשם הדמוקרטיה האוניברסלית נוקטים בקו המתנער מהציונות. אולם אלו לא הברירות היחידות הניצבות בפנינו, גם אם רבים חשים כך. יש לחנך את ילדינו להכיל מורכבויות: אפשר לאהוב את המדינה ולהיות הומניסט בעת ובעונה אחת. אפשר להיות ירא שמיים, שומר מצוות ודמוקרט בעת ובעונה אחת. זה לא תמיד קל, זה מחייב להתלבט, אבל זה אפשרי. זוהי משימת הדור הזה וזוהי מלחמת המאסף שלנו נגד השתלטות הדיכוטומיה על חיינו הציבוריים.

(גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה ב"מקור ראשון" בתאריך 6.11.15)

רצח רבין ואני – עשרים שנה אחרי

(דברים שאמרתי בטקס יום רבין בבית הספר שאני מלמד בו, תיכון קרית שרת בחולון, היום)

אני אדר ואני מורה לאזרחות בבית הספר. אומרים שאצל כל המורים לאזרחות האישי והלאומי תמיד מתערבבים, כי אנחנו לוקחים ללב את כל מה שקורה במדינה. במקרה שלי זה בוודאי נכון, ותאריך יום ההולדת שלי מעיד על כך בצורה הכי טובה ואולי זו גם הסיבה שנעניתי לבקשה לדבר כאן היום. תאריך יום ההולדת שלי הוא ארבעה בנובמבר, ומאז 4.11.95, רצח רבין ואני כרוכים זה בזה. אז מה עושה אדם שיום ההולדת, היום שרובנו שמחים לחגוג בו, הופך ליום טראומה לאומית? אמנם אני הייתי שם יותר מעשרים שנה קודם, אבל כנראה שהפתרון היחיד הוא להפוך למורה לאזרחות…

החוויה האישית שלי מהאירוע הקשה ההוא, של מוצאי שבת 4.11.95, התחילה באותו יום בצהרים, כשחגגתי יום הולדת עם המשפחה. הלכנו יחד למסעדה, ולא ידענו מה עתיד ליפול עלינו עוד באותו לילה. אחר הצהרים התקשרו אליי חברים להגיד מזל טוב וקבענו לצאת בערב, אבל אחת החברות שלי אמרה לי: מה, ולא תלך היום לעצרת?

הייתי אז קצין בחיל המודיעין. בבחירות 92', הראשונות בהן השתתפתי, אמנם הצבעתי למפלגת העבודה בראשה עמד רבין, אבל בשלוש השנים שחלפו מאותו רגע הייתי עסוק רוב הזמן בתפקידים במסגרת המאבק בטרור שהמשיך להכות במדינה – בתחילה בגזרה הלבנונית מול חיזבאללה ואחר כך בגזרה הפלסטינית. הייתי מעודכן תמיד במתרחש אבל קשה להגיד שפיתחתי מודעות פוליטית ובוודאי לא מעורבות פעילה. את כל האירועים הסוערים של אותן שנים, חוויתי מבעד לאוזניים הכרויות והעיניים הצופיות של חיל המודיעין: גירוש מנהיגי החמאס ללבנון, מבצע דין וחשבון בדרום לבנון, הסכם אוסלו א', חטיפת נחשון וקסמן, השלום עם ירדן, טבח גולדשטיין במערת המכפלה, הפיגועים. בקיץ 95' התחלנו לראות בטלוויזיה יותר ויותר הפגנות סוערות נגד הממשלה והיו גם יריקות על רבין עצמו, אבל עדיין הכל היה קצת רחוק ממני, בזירה הפוליטית האזרחית, ואני הרי הייתי כל-כולי בצבא. באוקטובר אותה שנה נסעתי לשבת לחבר שלי מהצבא, בחור דתי ממושב בצפון. אני זוכר את אמא שלו יושבת בסעודת השבת ומדברת במילים כואבות וחדות כסכין על ראש הממשלה, וכמה קשים לה מעשיו. בשבילי אלו היו אמירות יוצאות דופן, אבל לגיטימיות לגמרי. הבנתי את הכאב והביקורת, גם אם לא הזדהיתי. אז עוד לא הכרתי כמעט אנשים מהציונות הדתית, וגם עם אלו שהכרתי לא ניהלתי אף פעם שיח אידיאולוגי.

חזרה לאותם מוצאי שבת. החברה אמרה לי בטלפון: מה, ולא תלך לעצרת? ואני חשבתי: בעצם, למה לא?. יש הזדמנות לתמוך במשהו שאני בסך הכל מאמין בו, אז למה לא. נלך לשם, ואז נצא לחגוג את יום ההולדת. כמובן ששום חגיגה לא הייתה כבר באותו ערב… אני זוכר שבסוף העצרת השמיעו מוזיקה רועשת ושמחה, ואני ועוד חבר הלכנו צפונה על רחוב אבן גבירול. ופתאום, זה היה בבת אחת, התחילה מרוצה המונית, פתאום שוטרים צעקו לכולם לעלות למדרכות, פתאום הייתה אווירה של משהו לא ידוע ומתוח באוויר וכל השמחה התפוגגה. מסתבר שהמקום שאליו הגעתי, בפינה של אבן גבירול ובלוך, היה במרחק מטרים ספורים מהמקום בו נורו שלוש היריות בגבו של ראש הממשלה. לא יכולנו לזוז בהתחלה, והתחילו להתרוצץ שמועות: ששמעו יריות, שירו מהאוויר, שהיו 'בומים', שירו בראש הממשלה. זה נשמע מופרך כאילו שמישהו אמר שנחתו שם חייזרים מהירח. באותו לילה כבר לא חגגתי ואפשר לומר שגם בקושי ישנתי. קשה היה לעכל את עוצמת האירוע. בכלל לא ישנתי הרבה באותו שבוע. כולם סביבי הסתובבו הלומים כמוכי ברק. ביום שישי שלאחר מכן נסעתי עם חבר לירושלים, עלינו להר הרצל בשעת בוקר מוקדמת לראות את המקום בו נקבר ראש הממשלה. היו שקט וקרירות של תחילת נובמבר, ולא היה הרבה מה להגיד.

החיים נעצרו לשבוע, אבל אחר כך נמשכו. המזרח התיכון עוצר את האינטנסיביות שלו רק לפרקי זמן קצרים. בפברואר התחדשו הפיגועים, במאי היו בחירות. בקיץ נסעתי לטיול שאחרי הצבא בסין, ושם חזר ועלה שמו של רבין כל הזמן בשאלות של תיירים אירופאים שפגשנו ואפילו של המקומיים. אני זוכר כמה התרגשנו כשבעת ביקור בכפר נידח במחוז סצ'ואן, דיבר איתנו זקן סיני אחד שפגשנו על ההערצה הרבה שרכש לרבין והעצב העמוק שחווה כששמע על הירצחו. אז הבנתי שהייתי עד לאירוע בעל משמעות היסטורית.

שנה לאחר מכן כבר הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומצאתי את עצמי נמשך לפעילויות של דתיים וחילוניים שצצו אז כפטריות אחרי הגשם. פגשתי חברים מעולמות שלא הכרתי קודם, עבדתי כמדריך בארגון "גשר", ביקרתי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, התחלתי להבין את הניואנסים וההבדלים בין הפלגים השונים בציונות הדתית, לפי גודל הכיפה, שם הישיבה או האולפנה, האופן בו מתלבשים… בגשר אפילו פגשתי כמה בחורות שלמדו עם יגאל עמיר בבר-אילן וסיפרו על ההלם שאחז בהן אחרי המעשה שלו, שיצא ממעגל כל-כך קרוב אליהן. בהתבוננות אחורה אני מבין שהסקרנות העצומה לעולם הדתי-לאומי צמחה על רקע הרצח, מתוך תחושה פנימית בלתי מדוברת שהיה פה ציבור שלם של אנשים עם אידיאולוגיה ועם כעס, שאני לא הכרתי ולא הבנתי בעצם. קניתי לי הרבה חברים שהיו לי איתם מחלוקות על אורחות חיים ועל פוליטיקה, אבל גם הרבה רצון להכרות ולחיזוק המשותף. הבחירה הבלתי נמנעת הבאה, שגם היא קשורה בדיעבד לזעזוע של תקופה ההיא, הייתה ללכת לחינוך ולהוראת אזרחות בפרט. התחושה שלי הייתה אז, ועודנה כך היום, שיש לנו רק מדינה אחת שכולנו רוצים בטובתה ואת כל המחלוקות עלינו לדעת איך לנהל. השפה העברית הנפלאה רומזת לנו באמצעות אותו פועל שבשביל להצליח לחלוק על אחרים, צריך גם לדעת לחלוק איתם דברים משותפים. זוהי מאז אחת ממשימות חיי, שכמו שכבר אמרתי – האישי והלאומי מתערבבים בהן כל הזמן.

ואתם, שנולדתם אחרי 4.11.95, והחברה שאתם חיים בה היום היא לצערי עוד יותר משוסעת, אלימה וחסרת סובלנות מאשר זו של אז, ומצד שני יש בה כל כך הרבה אנשים מכל המחנות שהם טהורי כוונות וישרי דרך ורודפי שלום, אבל כל זה טובע תחת גלים של אימה ושנאה וחוסר הכרות. מכם אני מבקש שתהיו מעורבים ואכפתיים ופתוחים להקשיב. השקיעו אנרגיות בלהיות סקרנים להכיר את מי ששונים ורחוקים מכם, ומוזרים בעיניכם ומאיימים עליכם וחולקים עליכם. נסו למצוא מה בכל זאת אתם חולקים איתם ואיך בכל זאת תוכלו לנהל איתם מחלוקות לשם שמיים, שכמאמר המשנה – סופן להתקיים. אם יש מסר חשוב ביום הזה ובניסיון ההיסטורי המר שאנחנו המבוגרים מכם חווינו – זהו המסר. כי אין לנו ארץ אחרת.

מה עדיף, לשמר או לחדש? ברכה לתשע"ו

(ברכת שנה טובה מלווה במחשבות לרגל קבלת האישור למסלול תל"י-"תרבות עברית" בחולון)

שנה חדשה בפתח וברכותיה עמה. אך האם הברכה היא בהתחדשות או דווקא בשימור המוכר והטוב?

לאחרונה יצא לי לקרוא מחדש במסכת אבות (פרק ב' משנה ח), שם מופיעה ההתלבטות הזו סביב השבחים השונים שחולק רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה…וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר." המחלוקת היא סביב השאלה מיהו התלמיד המועדף – זה שמשמר את חכמת מוריו וקודמיו או זה שהופך בהם והופך בהם עד כדי שינוי?

התורה (במשמעות כלל הידע הנלמד, המשמש לנו כמצפן לחיים) נדמית למים, ועל כן 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' הוא דימוי למי שמשמר כל מה שלמד מרבותיו ואינו שומט או שוכח דבר. הבור אוגר את מי הגשמים, אך אין לו מקור נביעה פנימי משל עצמו. הוא רק כלי קיבול. שימור המים הוא השמרנות. הרתיעה האידיאולוגית מכל חידוש ניכרת גם באימרה אחרת של רבי אליעזר בן הורקנוס: "מימיי לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותיי". הוא אמנם הצטנע יתר על המידה, אך היתה בכך השקפה ברורה בדבר הצורך רק לקבל ולמסור הלאה, להיות נאמן לקודמים לו בכל, ובמיוחד: לא להצטייר כמי שמנסה לחדש (גם כשלמעשה כן עשה זאת). לעומתו, רבי אלעזר בן ערך הוא הסמל למי שמבקש ללמוד וללמד דווקא על מנת ליצור ולחדש. המעיין הוא מקור מים שיש לו נביעה פנימית וטבעית. המים שלו אינם מגיעים רק מבחוץ (מי הגשמים) אלא גם ממקורות פנימיים חבויים (מי התהום). מי המעיין מפכים, אינם עומדים על מקומם, סוערים לעיתים, מתיזים ומרטיבים וחלקם הולכים לאיבוד בתהליך הדינמי הזה. 'המעיין המתגבר' הוא דימוי ליוזמה, מקוריות וחדשנות, שמחירם בצדם.

אז מה עדיף? אילו תלמידים אנחנו מנסים לטפח ואיזו דרך חיים אנחנו מבכרים? בימים אלו של חוסר יציבות וחרדות מהעתיד הלוט בערפל (ואובך..), יש מי שמתרפקים על דמותו של אליעזר בן הורקנוס השמרן, הדבק במסורת, הנאחז במוכר. אך אני רוצה לחזור ולהזכיר לעצמנו שאם לא נשאף כל העת גם ליצור ולפרוץ, מאגרי המים שלנו יתייבשו. כדי להתגבר צריך להיות כמעיין: להנביע, להעז, להשתנות – אך לא לנטוש את מקורות המים שלנו, הנובעים מאדמת המקום.

עם התחדשות הזמנים, אני מבקש לאחל שבתשע"ו יצליח כל אחד מאתנו כאדם, כמורה וכתלמיד לקיים את המתח המפרה שבין אליעזר בן הורקנוס לבין אלעזר בן ערך – בין אגירת הקיים לבין פתיחות לגלים חדשים ומרעננים.

החינוך שלנו והחברה שלנו זקוקים לכך מאד.

שנה טובה,

אדר

המורה, למי אתה מצביע?

יומיים לפני הבחירות לכנסת העשרים.

זה התחיל משאלה 'תמימה', בשיעור בכיתה י"ב , מגמת חמש יחידת אזרחות. קבוצה קטנה ואיכותית, שאני מלווה כבר שנה שנייה, ויש בינינו יחסים מאד טובים. למדנו ביחד כבר כמעט כל נושא שנוי במחלוקת שיש במדינה: חברה וכלכלה, דת ומדינה, יהודים וערבים. אני אוהב את הדיונים בקבוצה הזו, ולעיתים אף משתתף בהם לא רק כמורה ומנחה אלא גם כאזרח בעל תפיסות עולם. תמיד אמנם בזהירות, בהסתייגות ובצניעות.

היום באתי לשיעור עם חולצת "תבחר – או שיבחרו בשבילך". בהתלהבות רבה הקרנתי מצגת על כרזות בחירות מ-49' ועד היום, ודיברנו ארוכות על 'מה נשתנה' מאז ועד עכשיו. פתאום פונה אליי אחת התלמידות: תגיד, אתה יכול להגיד למי אתה מצביע? פצחתי בהסבר ארוך על מקרה אדם ורטה, הוועדה במשרד החינוך שניסחה חוזר מנכ"ל בנושא (ובה הייתי חבר), והעובדה שמותר, בסייגים, אבל אני בוחר שלא.

והיא – הקשתה: אבל אני רוצה שתגיד לי למי אתה מצביע, חשוב לי לשמוע את דעתך. גם האחרות לחצו: למה לא בעצם?. מסתבר שהיא מצביעה פעם ראשונה, והכריזה שגם כל המשפחה שלה אף פעם לא הצביעו והפעם שכנעה אותם ללכת איתה והיא תגיד להם במי לבחור… (טוב, לפחות בסעיף של יצירת מודעות פוליטית קיבלתי ציון גבוה). הפיתוי הלך וגבר.

ניסיתי להסביר שזה לא נראה לי הגון או אתי, מחשש שאני אשפיע עליה, במיוחד כשהיא מתלבטת. והיא בשלה: אבל אני מאד מעריכה את עמדתך, ובכלל- אני הרי לא אעשה כל מה שתגיד לי, חשוב לי רק לשמוע מה אתה חושב בנושא כדי שאוכל לגבש דעה. כל העיניים הביטו בי… האחרים היו כמובן מאד סקרנים, והיא – נשמעה משכנעת. בכל זאת מדובר בבחורה בת 18, עצמאית, ביקורתית, דעתנית. לא אחת שמישהו יכול לשטוף לא את המוח בדיבורים נמלצים. אז למה לא, בעצם? ניסיתי תרגיל התחמקות נוסף. ביקשתי מכל תלמיד בכיתה שהיה מעוניין, להגיד במי הוא תומך ולנמק, וכך לנסות לשכנע אותה. אחר כך ניסיתי לבדוק איתה מה חשוב לה בעצם: את השמאל היא לא רוצה מסיבות ביטחוניות, את הימין היא לא רוצה מסיבות כלכליות-חברתיות ואת המרכז – מסיבות פרסונליות של אמון במועמדים. טוב, אז איזה משלושת השיקולים חשוב לך יותר? לא עזר. והיא – עדיין לא יודעת, מתלבטת, ולוחצת – נו , מה אכפת לך, תגיד …

תורה בגויים?! /לפרשת יתרו תשע"ה

מאת גלית כהן-קדם

 

כמה מעניינת העובדה שבפרשה אחת דרים זה לצד זה סיפורו של היועץ הארגוני הראשון (יתרו כהן מדיין) וסיפור עשרת הדברות הניתנים בקדושה, טהרה ורעד לעם ישראל. בזכות יתרו מתברר למשה ולקוראים שלא ייתכן כי ישפוט לבדו. יתרו, כחותן מסור הדואג לחתנו, מנבא לו קריסה: "לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ"- יח 18. לאחר שיפור המבנה הארגוני, משה מוכן לקבלת התורה מפי הגבורה. משה אינו יעיל בעבודתו, ויתרו מציג בפניו מודל התנהלות אחר; מסמיך, מאציל, ובעיקר מרחיב את שורות ההנהגה. וראה זה פלא: משה כלל לא הרגיש מאוים מכך שהוא נעזר ב"ערכאות גויים". להיפך.

ישנו קשר הדוק בין התהליך הארגוני לבין מתן תורה. כאשר אנו מרחיבים, כעצת יתרו, את מעגל השופטים, מבזרים סמכויות, אזי אנו מרחיבים את התורה, מנגישים אותה לכל, והיא איננה סודית ומצומצמת ליודעי ח"ן. הפרשה מזכירה לנו שכולנו יכולים ללמוד משהו מה'אחר' שלנו- אפילו משה, הנביא בה"א הידיעה. שומה עלינו, אם כך, להכניס עוד כמה אנשים, נשים וטף לסוד השיח המוסרי העליון- והרי לנו עשרת הדברות. מתן תורה הוא הרגע שבו סודות השורים לאל ולמשה עבדו נגלים וניתנים לכל אחד ואחת מישראל. רעיון מסוג זה עשוי להוות רגע שבו הקורא הדמוקרט רווה נחת. עשרת הדיברות, מהות המוסר האנושי, הן סך הכול תחנה ראשונה בתהליך הדמוקרטיזציה- עממיזציה של הסמכות; לא עוד רודנות, אלא שותפות של קולות שונים של שופטים שונים משבטים שונים (ובעתיד: גם שופטות!).

אולם רגע לאחר הדרמה עם כל הפירוטכניקה הדרושה, התורה פוצחת בהצהרה של אל קנא: אל שהוא איננו אליל בעל, אלא הבעלים של החירות האנושית, רשם הפטנט של שחרור העבדים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי". (שמות כ 1). האם החלום הדמוקרטי והמשתף נקטע באיבו?

המונותיאיזם, אמונת הייחוד היהודית, נושאת בחובה ערכים רבים. בעשרת הדברות אנו מוצאים את האיסור ליצור ולעבוד אלילים. בהתבוננות פסיכולוגית וערכית ניתן לטעון כי עבודת האלילים לעומת האמונה באל אחד מופשט, יש בה מרדף אחר סיפוקים מידיים, והיא גורמת לנו לוותר על ההתמודדות האמיתית בחיינו: החרדה, אי הידיעה ואי השלמות שלנו. עבודת האל האחד, המופשט, כל אחד לפי תפיסתו, קוראת לנו לדבוק באמת המהותית ולא בתחליפיה, ולהימנע כך מזיוף.

ביזור הסמכויות והאצלת התורה תצליח רק אם נוותר על האלילות: אם נימנע מלסגוד לאנשים ולחפצים, ונפעל למען ערכים וחזון משותף, שגדול מסכום האנשים המקדמים אותו. יתרו, כעובד אלילים, מבין שכל עוד התורה היא נחלתו הבלעדית של משה, היא לא תתקיים כתורת חיים. ואילו אנחנו, כחברה שצמחה על אמונת הייחוד, מבינים שהאצלת הסמכויות תקדם אותנו רק אם ניצמד לערכים וחזון שגדולים מהאינטרסים הצרים שלנו, ובכך לראות בייעוד האדם ובאחריות ההדדית ערך דתי מוביל.