שיעור האזרחות של עמיר בניון

הלב נחמץ לקרוא מילים מכאיבות ומבזות שכתב עמיר בניון, אחד מטובי הקולות שבקרבנו. הנשיא ריבלין, מורה הדרך הלאומי, הציב תמרור אדום נגד ההתבטאויות האלו, והבהיר שאינו מוכן לתת להן לגיטימציה במשכנו, גם אם הן אולי חוקיות. בכך עשה ריבלין את הדבר הנכון והמצופה מהאזרח מספר אחת. אולם, התגובה של הנשיא אינה נקיה מדילמות. הסיטואציה עימה התמודד הנשיא מוכרת לרוב המורים בישראל: תלמיד היושב בכיתה, פעמים רבות זהו תלמיד טוב, רהוט, מוביל, המביע מתוך נהמת ליבו, רגשותיו השוצפים וכעסיו עמדות שאוזניים תצלינה מלשמוע אותן. מה ראוי לעשות במצב כזה? השאלה מה ראוי לעשות מבחינה חינוכית אינה רק שאלה של מה צודק או מוסרי, אלא בראש ובראשונה שאלה של מה חכם ומה מועיל לעשות. המציאות מלמדת כי הטפה ותוכחה אינן פתרון הולם לבעיה האמיתית: עמדות העומק הבאות לידי ביטוי באמירות קיצוניות. תלמידים רבים, כמו גם מבוגרים רבים, נסחפו עם גלי השנאה, הקיצוניות והגזענות השוטפים את החברה שלנו ואשר אירועי הטרור הקשים שחווינו לאחרונה רק הגבירו אותם. עם רוב האנשים הללו ניתן וצריך לדבר, במקום לנזוף ולהעמיד לדין.

האינסטינקט הראשוני והבריא של רבים בציבור הוא להצביע על אמירות קיצוניות וגזעניות כאלו כעל אמירות לא חוקיות ועל כן פסולות, שיש לטפל בהן באפיק הפלילי. אולם, התמקדות היתר בשאלה החוקית-משפטית – האם יש בשירו של בניון יסוד של עבירת ההסתה – מפספס לטעמי את העיקר. מיסגור הדיון בפן החוקי-משפטי שלו משול להסטת הטיפול בתלמידים המביעים עמדות גזעניות בבית הספר לאפיק של עבירות משמעת. אם נוציא את התלמיד מהכיתה ונשעה אותו מהלימודים, ואם נאסור על בניון לשיר את הטקסט מלבה השנאה שלו, הרי שסימנו בכך גבול ברור שאיננו מוכנים לעבור אותו. אולם, הדבר לא ישנה כהוא זה את עמדתם הבסיסית של המביעים עמדות גזעניות וקיצוניות אלו. לעיתים הדבר אפילו מחריף את עמדות האדם המוקע ומחמיר את המצב. התלמיד שמושעה בשל הבעת עמדה גזענית בטוח כי המורים מתנכלים לו בשל דעותיו הפוליטיות ואינו מבחין בין עמדות פוליטיות ימניות ולאומיות לגיטימיות לבין אמירות גזעניות בלתי לגיטימיות שחותרות כנגד עצם קיומנו המשותף. לא רק זאת. חבריו לכיתה עלולים לרואים בו גיבור, הוריו עלולים לראות בו מרטיר, וכאשר יחזור לכיתה ימשיך ביתר שאת להוכיח למורה שהשעתה אותו שהוא עומד על שלו ואף מתחזק בעמדתו.

הפתרון במקרים כאלו הוא לנהל שיח, לא רק להעניש. מניסיון שצברו אנשי חינוך רבים עולה שלעיתים עצם השיחה מפרקת וממוססת חלק גדול מההתלהמות המילולית הראשונית, שתכליתה פרובוקציה או פורקן לרגשות של פחד וכעס. רוב בני האדם, כמו גם רוב התלמידים, יודעים בסתר ליבם כי עמדות גזעניות הן פסולות מוסרית, ובוודאי אינן משקפות את המסורת והזיכרון ההיסטורי שלנו כיהודים. עלינו להזמין את התלמיד (או הזמר, או איש הציבור) ולשאול אותו בצורה כנה ומכבדת, ולא בפטרונות מוסרית: מדוע אתה חושב כך? מה המשמעת המעשית מאחורי האמירות המתלהמות שלך? עד איזה גבול אתה מוכן לעמוד מאחורי האמירות שלך?. עלינו לנסות לגרום לו להבין את ההכללות שבדבריו, לעמת אותו עם דוגמאות היסטוריות נוגדות, להפגיש אותו עם רבנים מההתנחלויות המתנגדים לגזענות ולליבוי השנאה, לתת לו לנסות ולהסביר את עמדתו באופן מנומק בפני קהל ביקורתי ולהתעמת עם טענות הנגד המפריכות אותה. עלינו לנקוט במכלול אמצעים כדי ליצור דיסוננס אמתי בעמדותיו, וזאת במקום להעמידו אל עמוד הקלון בלבד. על אף הסכנה שחלק מהגזענים רק יתחזקו בעקבות תהליך כזה, הרי שאצל רוב האנשים מתרחש תהליך בלתי נמנע של מעבר ממערבולת רגשות להתבוננות יתר רציונלית ומורכבת על המציאות, אשר בהכרח מביאה להתמתנות.

תהליך כזה הוא קשה לביצוע, וצריך גם "מבוגר אחראי" שינהל אותו ברגישות ובנחישות. יש גם אנשים שהם כמעט מקרה אבוד, אבל לא כך הרוב, שנסחף אחר רגשותיו ואחרי מה שנתפס בעיניו כפטריוטיזם. במקרה של בני הנוער זהו תפקידם המתבקש של המחנכים או המדריכים בתנועה לקיים את השיח הזה. במקרה של עמיר בניון, הייתי מציע לנשיא ריבלין לזמן אותו לשיחה. אחרי שהקו האדום של הנשיא מול בניון כבר סומן, הגיע העת לשיחת עומק. אם הנשיא יסתכל לזמר בגובה העיניים וידבר איתו נכוחה, התוצאה עשויה להפתיע אפילו את בניון עצמו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s