להשתכר או לצום? על הסכיזופרניה התרבותית שלנו

לוח השנה שוב משתעשע איתנו ומזמן לנו נקודות למחשבה על הזהות האישית והקולקטיבית שלנו. המפגש המאתגר האחרון היה באוקטובר, אז חפפו יום הכיפורים היהודי ועיד אלאדחא (חג הקורבן) המוסלמי, מה שזימן דיון מעניין על סובלנות ועל חיים משותפים במרחב אחד. כעת אנו עומדים בפני מפגש פסגה נוסף, הפעם בין הזהות היהודית הפרטיקולרית שלנו, בדמות לוח השנה העברי, לבין הזהות האוניברסלית והגלובלית שלנו, בדמות לוח השנה הלועזי.

עשרה בטבת, אחד מחמשת הצומות של התרבות היהודית, יחפוף השנה לאחד בינואר, ראש השנה האזרחית. מאז שנות החמישים הוכרז צום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי, לזכרם של חללי השואה שיום פטירתם לא נודע, מה שמוסיף נופך טראגי נוסף לזיכרון הקולקטיבי היהודי שיום זה מסמל. קשה לתאר מרחק תרבותי גדול יותר מיהודים הצמים כזכר לחורבן המקדש ולנספי השואה מאחיהם החוגגים בליל 31 בדצמבר את פרוס השנה האזרחית החדשה, מה שידוע במקומותינו בשם המוטעה "הסילבסטר". המקריות הקלנדרית הזו מחדדת את הפער בין זהותנו כעם אשר "בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו", ועל כן מסתגר בזהותו הייחודית ובזכרונותיו, לבין זהותנו כעם השואף להיות "ככל העמים" ועל כן מנסה להתערות ולהשתלב במרחב הגלובלי שבין ניו יורק, מוסקווה, ברלין וסידני. המתח המגולם בתאריך אינו רק בין שתי התרבויות שאנו חיים בהן, אלא גם בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית. דומה כי עשרה בטבת כמעט אינו מוכר, ובוודאי אינו מצוין, בציבור החילוני ובכלי התקשורת הכלליים, בעוד שה"סילבסטר" נחשב משוקץ ומגונה בקרב מרבית הציבור הדתי והחרדי. הסכיזופרניה של התאריך משקפת סוג של מלחמת תרבות פנימית שלנו כיהודים-ישראלים בין המגמות היהודיות-דתיות לבין המגמות האוניברסליות. חוגגי ה"סילבסטר" מצד אחד, כמו גם הצמים מצד שני, רואים בתאריך חלק אינטגרלי מזהותם ולכן חשוב להם לציין אותו "כהלכתו". קשה להם להבין מדוע הצד האחר מייחס חשיבות כה רבה למה שנחשב בעיניהם אנכרוניסטי, מנותק או אף בזוי.

האם אפשר גם אחרת? האם יכולים יהודים-ישראלים במאה ה-21 להרגיש שגם עשרה בטבת וגם ראש השנה האזרחית הם חלקים משלימים בזהותם? האם הם יכולים לרצות לציין את שניהם במקביל, או שעליהם לבחור ביניהם? בהקשר התרבותי שתיארתי מפתה להציע שיש כאן סתירה, ושיש להכריע בה, לכאן או לכאן. אולם, בשנים האחרונות נוכחנו כי הזהות היהודית העכשווית אינה רק דיכוטומיה בין מאמינים שומרי מצוות ויראי שמיים לבין חילונים אפיקורסים המרוחקים מיהדותם. נכון, יש קבוצות-קצה שבוחרות קטגורית רק באחת משתי הזהויות הדומיננטיות, אך רוב הציבור מצוי על רצף ביניהן.

אני שייך למועדון האנשים והנשים שאינם רוצים לראות סתירה בין זהותם היהודית המלאה והעמוקה לבין זהותם האוניברסלית וההומניסטית. אני רוצה להרגיש בן-בית בשני העולמות התרבותיים הללו, ואינני מרגיש צורך להתנצל או להצטדק לגבי אף אחד מהם. לעיתים, כמו במקרה המתואר, השילוב בין שתי הזהויות מקשה עלינו שכן המתחים וההתנגשויות ביניהן בלתי נמנעים. סיטואציות כאלו מזמינות אותנו לדיאלוג פנימי, לבירור, לפתרונות יצירתיים – אך בשום אופן לא לוויתור על אף אחת מזהויות היסוד שלנו. נחגוג ביום רביעי ה-31 בדצמבר, כי הלוא לוח השנה הלועזי הוא הלוח לפיו אנו חיים, וכל סיבה למסיבה במציאות הקשה שלנו היא מבורכת. ויחד עם זאת, גם בלי ההכרח לצום, נזכור כי עשרה בטבת הוא יום הקורא לנו להתבונן על עברנו ועל עתידנו כעם, לעשות חשבון נפש קולקטיבי על הדרך בה אנו הולכים ולשאול כיצד למנוע חורבן נוסף. לטעמי, חלק מהתשובה לשאלה זו הוא דווקא מציאת הדרך לשילוב בין היותנו יהודים להיותנו אזרחי העולם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s