מה עדיף, לשמר או לחדש? ברכה לתשע"ו

(ברכת שנה טובה מלווה במחשבות לרגל קבלת האישור למסלול תל"י-"תרבות עברית" בחולון)

שנה חדשה בפתח וברכותיה עמה. אך האם הברכה היא בהתחדשות או דווקא בשימור המוכר והטוב?

לאחרונה יצא לי לקרוא מחדש במסכת אבות (פרק ב' משנה ח), שם מופיעה ההתלבטות הזו סביב השבחים השונים שחולק רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה…וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר." המחלוקת היא סביב השאלה מיהו התלמיד המועדף – זה שמשמר את חכמת מוריו וקודמיו או זה שהופך בהם והופך בהם עד כדי שינוי?

התורה (במשמעות כלל הידע הנלמד, המשמש לנו כמצפן לחיים) נדמית למים, ועל כן 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' הוא דימוי למי שמשמר כל מה שלמד מרבותיו ואינו שומט או שוכח דבר. הבור אוגר את מי הגשמים, אך אין לו מקור נביעה פנימי משל עצמו. הוא רק כלי קיבול. שימור המים הוא השמרנות. הרתיעה האידיאולוגית מכל חידוש ניכרת גם באימרה אחרת של רבי אליעזר בן הורקנוס: "מימיי לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותיי". הוא אמנם הצטנע יתר על המידה, אך היתה בכך השקפה ברורה בדבר הצורך רק לקבל ולמסור הלאה, להיות נאמן לקודמים לו בכל, ובמיוחד: לא להצטייר כמי שמנסה לחדש (גם כשלמעשה כן עשה זאת). לעומתו, רבי אלעזר בן ערך הוא הסמל למי שמבקש ללמוד וללמד דווקא על מנת ליצור ולחדש. המעיין הוא מקור מים שיש לו נביעה פנימית וטבעית. המים שלו אינם מגיעים רק מבחוץ (מי הגשמים) אלא גם ממקורות פנימיים חבויים (מי התהום). מי המעיין מפכים, אינם עומדים על מקומם, סוערים לעיתים, מתיזים ומרטיבים וחלקם הולכים לאיבוד בתהליך הדינמי הזה. 'המעיין המתגבר' הוא דימוי ליוזמה, מקוריות וחדשנות, שמחירם בצדם.

אז מה עדיף? אילו תלמידים אנחנו מנסים לטפח ואיזו דרך חיים אנחנו מבכרים? בימים אלו של חוסר יציבות וחרדות מהעתיד הלוט בערפל (ואובך..), יש מי שמתרפקים על דמותו של אליעזר בן הורקנוס השמרן, הדבק במסורת, הנאחז במוכר. אך אני רוצה לחזור ולהזכיר לעצמנו שאם לא נשאף כל העת גם ליצור ולפרוץ, מאגרי המים שלנו יתייבשו. כדי להתגבר צריך להיות כמעיין: להנביע, להעז, להשתנות – אך לא לנטוש את מקורות המים שלנו, הנובעים מאדמת המקום.

עם התחדשות הזמנים, אני מבקש לאחל שבתשע"ו יצליח כל אחד מאתנו כאדם, כמורה וכתלמיד לקיים את המתח המפרה שבין אליעזר בן הורקנוס לבין אלעזר בן ערך – בין אגירת הקיים לבין פתיחות לגלים חדשים ומרעננים.

החינוך שלנו והחברה שלנו זקוקים לכך מאד.

שנה טובה,

אדר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s