רצח רבין ואני – עשרים שנה אחרי

(דברים שאמרתי בטקס יום רבין בבית הספר שאני מלמד בו, תיכון קרית שרת בחולון, היום)

אני אדר ואני מורה לאזרחות בבית הספר. אומרים שאצל כל המורים לאזרחות האישי והלאומי תמיד מתערבבים, כי אנחנו לוקחים ללב את כל מה שקורה במדינה. במקרה שלי זה בוודאי נכון, ותאריך יום ההולדת שלי מעיד על כך בצורה הכי טובה ואולי זו גם הסיבה שנעניתי לבקשה לדבר כאן היום. תאריך יום ההולדת שלי הוא ארבעה בנובמבר, ומאז 4.11.95, רצח רבין ואני כרוכים זה בזה. אז מה עושה אדם שיום ההולדת, היום שרובנו שמחים לחגוג בו, הופך ליום טראומה לאומית? אמנם אני הייתי שם יותר מעשרים שנה קודם, אבל כנראה שהפתרון היחיד הוא להפוך למורה לאזרחות…

החוויה האישית שלי מהאירוע הקשה ההוא, של מוצאי שבת 4.11.95, התחילה באותו יום בצהרים, כשחגגתי יום הולדת עם המשפחה. הלכנו יחד למסעדה, ולא ידענו מה עתיד ליפול עלינו עוד באותו לילה. אחר הצהרים התקשרו אליי חברים להגיד מזל טוב וקבענו לצאת בערב, אבל אחת החברות שלי אמרה לי: מה, ולא תלך היום לעצרת?

הייתי אז קצין בחיל המודיעין. בבחירות 92', הראשונות בהן השתתפתי, אמנם הצבעתי למפלגת העבודה בראשה עמד רבין, אבל בשלוש השנים שחלפו מאותו רגע הייתי עסוק רוב הזמן בתפקידים במסגרת המאבק בטרור שהמשיך להכות במדינה – בתחילה בגזרה הלבנונית מול חיזבאללה ואחר כך בגזרה הפלסטינית. הייתי מעודכן תמיד במתרחש אבל קשה להגיד שפיתחתי מודעות פוליטית ובוודאי לא מעורבות פעילה. את כל האירועים הסוערים של אותן שנים, חוויתי מבעד לאוזניים הכרויות והעיניים הצופיות של חיל המודיעין: גירוש מנהיגי החמאס ללבנון, מבצע דין וחשבון בדרום לבנון, הסכם אוסלו א', חטיפת נחשון וקסמן, השלום עם ירדן, טבח גולדשטיין במערת המכפלה, הפיגועים. בקיץ 95' התחלנו לראות בטלוויזיה יותר ויותר הפגנות סוערות נגד הממשלה והיו גם יריקות על רבין עצמו, אבל עדיין הכל היה קצת רחוק ממני, בזירה הפוליטית האזרחית, ואני הרי הייתי כל-כולי בצבא. באוקטובר אותה שנה נסעתי לשבת לחבר שלי מהצבא, בחור דתי ממושב בצפון. אני זוכר את אמא שלו יושבת בסעודת השבת ומדברת במילים כואבות וחדות כסכין על ראש הממשלה, וכמה קשים לה מעשיו. בשבילי אלו היו אמירות יוצאות דופן, אבל לגיטימיות לגמרי. הבנתי את הכאב והביקורת, גם אם לא הזדהיתי. אז עוד לא הכרתי כמעט אנשים מהציונות הדתית, וגם עם אלו שהכרתי לא ניהלתי אף פעם שיח אידיאולוגי.

חזרה לאותם מוצאי שבת. החברה אמרה לי בטלפון: מה, ולא תלך לעצרת? ואני חשבתי: בעצם, למה לא?. יש הזדמנות לתמוך במשהו שאני בסך הכל מאמין בו, אז למה לא. נלך לשם, ואז נצא לחגוג את יום ההולדת. כמובן ששום חגיגה לא הייתה כבר באותו ערב… אני זוכר שבסוף העצרת השמיעו מוזיקה רועשת ושמחה, ואני ועוד חבר הלכנו צפונה על רחוב אבן גבירול. ופתאום, זה היה בבת אחת, התחילה מרוצה המונית, פתאום שוטרים צעקו לכולם לעלות למדרכות, פתאום הייתה אווירה של משהו לא ידוע ומתוח באוויר וכל השמחה התפוגגה. מסתבר שהמקום שאליו הגעתי, בפינה של אבן גבירול ובלוך, היה במרחק מטרים ספורים מהמקום בו נורו שלוש היריות בגבו של ראש הממשלה. לא יכולנו לזוז בהתחלה, והתחילו להתרוצץ שמועות: ששמעו יריות, שירו מהאוויר, שהיו 'בומים', שירו בראש הממשלה. זה נשמע מופרך כאילו שמישהו אמר שנחתו שם חייזרים מהירח. באותו לילה כבר לא חגגתי ואפשר לומר שגם בקושי ישנתי. קשה היה לעכל את עוצמת האירוע. בכלל לא ישנתי הרבה באותו שבוע. כולם סביבי הסתובבו הלומים כמוכי ברק. ביום שישי שלאחר מכן נסעתי עם חבר לירושלים, עלינו להר הרצל בשעת בוקר מוקדמת לראות את המקום בו נקבר ראש הממשלה. היו שקט וקרירות של תחילת נובמבר, ולא היה הרבה מה להגיד.

החיים נעצרו לשבוע, אבל אחר כך נמשכו. המזרח התיכון עוצר את האינטנסיביות שלו רק לפרקי זמן קצרים. בפברואר התחדשו הפיגועים, במאי היו בחירות. בקיץ נסעתי לטיול שאחרי הצבא בסין, ושם חזר ועלה שמו של רבין כל הזמן בשאלות של תיירים אירופאים שפגשנו ואפילו של המקומיים. אני זוכר כמה התרגשנו כשבעת ביקור בכפר נידח במחוז סצ'ואן, דיבר איתנו זקן סיני אחד שפגשנו על ההערצה הרבה שרכש לרבין והעצב העמוק שחווה כששמע על הירצחו. אז הבנתי שהייתי עד לאירוע בעל משמעות היסטורית.

שנה לאחר מכן כבר הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומצאתי את עצמי נמשך לפעילויות של דתיים וחילוניים שצצו אז כפטריות אחרי הגשם. פגשתי חברים מעולמות שלא הכרתי קודם, עבדתי כמדריך בארגון "גשר", ביקרתי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, התחלתי להבין את הניואנסים וההבדלים בין הפלגים השונים בציונות הדתית, לפי גודל הכיפה, שם הישיבה או האולפנה, האופן בו מתלבשים… בגשר אפילו פגשתי כמה בחורות שלמדו עם יגאל עמיר בבר-אילן וסיפרו על ההלם שאחז בהן אחרי המעשה שלו, שיצא ממעגל כל-כך קרוב אליהן. בהתבוננות אחורה אני מבין שהסקרנות העצומה לעולם הדתי-לאומי צמחה על רקע הרצח, מתוך תחושה פנימית בלתי מדוברת שהיה פה ציבור שלם של אנשים עם אידיאולוגיה ועם כעס, שאני לא הכרתי ולא הבנתי בעצם. קניתי לי הרבה חברים שהיו לי איתם מחלוקות על אורחות חיים ועל פוליטיקה, אבל גם הרבה רצון להכרות ולחיזוק המשותף. הבחירה הבלתי נמנעת הבאה, שגם היא קשורה בדיעבד לזעזוע של תקופה ההיא, הייתה ללכת לחינוך ולהוראת אזרחות בפרט. התחושה שלי הייתה אז, ועודנה כך היום, שיש לנו רק מדינה אחת שכולנו רוצים בטובתה ואת כל המחלוקות עלינו לדעת איך לנהל. השפה העברית הנפלאה רומזת לנו באמצעות אותו פועל שבשביל להצליח לחלוק על אחרים, צריך גם לדעת לחלוק איתם דברים משותפים. זוהי מאז אחת ממשימות חיי, שכמו שכבר אמרתי – האישי והלאומי מתערבבים בהן כל הזמן.

ואתם, שנולדתם אחרי 4.11.95, והחברה שאתם חיים בה היום היא לצערי עוד יותר משוסעת, אלימה וחסרת סובלנות מאשר זו של אז, ומצד שני יש בה כל כך הרבה אנשים מכל המחנות שהם טהורי כוונות וישרי דרך ורודפי שלום, אבל כל זה טובע תחת גלים של אימה ושנאה וחוסר הכרות. מכם אני מבקש שתהיו מעורבים ואכפתיים ופתוחים להקשיב. השקיעו אנרגיות בלהיות סקרנים להכיר את מי ששונים ורחוקים מכם, ומוזרים בעיניכם ומאיימים עליכם וחולקים עליכם. נסו למצוא מה בכל זאת אתם חולקים איתם ואיך בכל זאת תוכלו לנהל איתם מחלוקות לשם שמיים, שכמאמר המשנה – סופן להתקיים. אם יש מסר חשוב ביום הזה ובניסיון ההיסטורי המר שאנחנו המבוגרים מכם חווינו – זהו המסר. כי אין לנו ארץ אחרת.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “רצח רבין ואני – עשרים שנה אחרי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s