כן, בני בית!

אומרים שיש בארץ מלחמת תרבות, שבמרכזה אופיים של המדינה והמרחב הציבורי וגם אורחות חיים ואמונות. שדה הקרב של מלחמה זו מעורפל, עד שלעיתים לא ברור באיזה מחנה אני נמצא ומאיפה יורים עליי. לכן, אני מודה למורי ורבי מוטה קרמניצר ("שניים יחדיו?", 19.11) וליגאל עילם ("מדינת גם וגם – פיקציה מלאכותית", 23.11) אשר חידדו את הבדלי התפיסות בינינו. מסורת החינוך ההומניסטי שקיבלתי מהם היא שמחייבת אותי להטיל ספק בתפיסה החילונית האדוקה שהם מציעים, ולהציע את התיקון שבעיניי הוא מענה למשבר הזהות של הדור הנוכחי.

המחלוקת מתמקדת בשדה החינוך, אך בעצם היא רחבה יותר. אוצר התרבות היהודי, הנטוע בחלקו גם בהלכה, הוא נתון יסוד בחיינו והעולם העשיר שהוא משקף מעצב באופן מודע ותת-מודע את חיינו. השאלה המרכזית שבחנתי ב"שניים יחדיו" היא כיצד מתייחסים לכך בחוויה הלימודית ומה תפקיד המורה בהקשר זה.

הגישה הבוררת שמציע קרמניצר מוכנה להכניס בדלת הכיתה רק את אותם מקורות יהודיים שמסתדרים באופן הרמוני עם התפיסות ההומניסטיות המודרניות. כל מה שאינו כזה, לא יילמד ואולי לא יוזכר, משמע – זו בעצם דיכוטומיה: בכל מקום שתתגלה סתירה, תופעל צנזורה תרבותית. העמדה הדיכוטומית מרמה תלמידים כיוון שהיא "מסתירה" מפניהם מה שלא נוח – ההפך מהמעשה החינוכי הנדרש. האם היינו מקבלים גישה כזו כלפי כתבי אפלטון ואריסטו? כלפי שייקספיר או מקיאבלי?  מופיעות אצלם פה ושם עמדות שאינן הולמות את התפיסות הדמוקרטיות העדכניות, אך לא יעלה על הדעת שלא ללמדם ולהתמודד עם כתביהם, שהם אבן השתייה של תרבות המערב. מדוע רק כאשר מדובר בכתבי הקודש שלנו יש צורך 'לברור'? מדוע גם דתיים אדוקים וגם חילונים אדוקים חוששים כל כך מגישה מורכבת?.

תשובתו קרמניצר היא פשוטה: מדובר במלחמת תרבות, כאן ועכשיו, בין העולם החילוני-ליברלי לבין העולם הדתי-שמרני, וכל מחנה צריך להגן על ערכיו מפני הניסיון של הצד השני להשתלט על המרחב הציבורי והחינוכי. המקורות היהודיים הם בעיניו כלי שרת בידי המחנה 'האחר'. אני חולק על כך באופן נחרץ, לא משום שאני חושב שאין כאן מלחמת תרבות, אלא משום שלתפיסתי שיש כאן שלושה מחנות ולא שניים. מבין השורות של קרמניצר ועילם עולה קריאה לחלוקת עבודה בינארית ברורה: תנו לנו, החילונים-הליברלים, לעסוק בדמוקרטיה, כי אנחנו הרי מבינים היטב מה משמעותה, והרחיקו מאתנו את הצורך לעסוק ביהדות שבה כבר מאסנו בשל הדרך שבה אתם, הדתיים-השמרנים, טיפלתם בה בדורות האחרונים. במשתמע, הדמוקרטיה תהיה נחלתם של החילונים מהשמאל והיהדות תהיה נחלתם של הדתיים מהימין. המאבק בין שני המחנות יהיה בכיפופי ידיים ומתוך תודעה של 'משחק סכום אפס'.

אני אינני מוכן לתפוס את המציאות בצורה זו, לא בגלל ששני מחנות אלו אינם קיימים מבחינה סוציולוגית או פוליטית (להפך), אלא משום שחווית החיים שלי היא אחרת ואני מסרב לחיות ולחנך מתוך דיכוטומיה. אני שייך לאותו מחנה שלישי, שמתעקש בחייו האישיים כמו גם בתפיסותיו על המרחב הציבורי להיות נטוע רגל אחת בעולם הדמוקרטי-הומניסטי ורגל אחת בעולמה של מסורת ישראל, ולשלב ביניהם באופן מורכב ודיאלקטי.

לא רק דתיים-ליברליים מצויים במחנה זה, אלא ציבור הולך וגדל של חילונים גמורים שמאמינים שהתורה והיהדות הן גם שלנו – לא כעלה תאנה, ולא כעניין אינסטרומנטלי, אלא באופן מהותי לחיינו. העמדה הטהרנית שמבטא קרמניצר מבטאת תפיסה של העדר בטחון לגבי האוצר התרבותי היהודי ואף חשש מפניו; מנגד, העמדה הדיאלקטית לוקחת עליו בעלות. הגישה הדיאלקטית מחבקת את המקורות וחושפת את קשיי ההתמודדות עימם. אין בה כניעה או התרפסות נוכח השקפת העולם הדתית-שמרנית, אלא הצבת אלטרנטיבה פרשנית לגיטימית לאותם מקורות. המשמעות של 'להיות בני בית בתרבות היהודית' אינה פתח לאינדוקטרינציה דתית, כפי שחושש קרמניצר, אלא להפך – זה המפתח ללקיחת אחריות מחודשת על הזהות הפרטיקולרית שלנו, גם מבלי לקיים מצוות. דתיים אדוקים וחילונים אדוקים עדיין שבויים בפרדיגמה האורתודוכסית לפיה ליהדות 'האמיתית' יש רק קול אחד ורק דמות אחת, ותמיד מדובר בגבר בעל זקן וחובש כיפה. אני כופר בכך. הטקסטים היהודיים הקנוניים והטקסים המסורתיים שייכים גם לנו ולכן אין מה לפחד מהם. לא נהסס להביא ציטטות קשות לעיכול, כיוון שהחזרת הבעלות על המסורת שלנו מאפשרת גם לפרש ולבקר אותה ממקום של אהבה ומחויבות. המתודה שאני מציע להכנסת היהדות בשער הראשי של חיינו היא בהכרח פלורליסטית, מרובת קולות וביקורתית. לא כל מקור, טקס או עמדה יהודיים יהיו מקובלים, אך יש להציגם ולהתמודד עמם מזווית הומניסטית ולא להעלימם. רק כך נוכל לייצר מרקם ערכים המשלב את יהדותנו עם ערכים דמוקרטיים-ליבראליים.

קרמניצר מציע בעצם להפריד בין הדת למדינה ומבסס זאת גם על ניתוק וניכור מההיבט הדתי-מסורתי של היהדות בחיים האישיים. התפיסה הזו, השואבת מהמודל הצרפתי ואולי מזה האמריקאי, אינה מתאימה לחברה בישראל בימינו ומייצגת רק פלח קטן באוכלוסייה. אמנם, ישראל הוקמה ברוחו של הרצל, שחזה מדינת לאום יהודית שתהיה חילונית לחלוטין. אולם, רבים בציבור החילוני והמסורתי כיום אינם מסתפקים בכך ורוצים מדינה במודל של אחד העם וביאליק, בה לתרבות ולמורשת היהודית יש מקום של כבוד, אך ללא כריכתם בקיום מצוות. אחד העם היה לא פחות חילוני מהרצל ומבן-גוריון, אולם הוא לא הסתפק בפתרון בעיית הרדיפות אחר היהודים, אלא שאף לשינוי במשמעותה של היהדות בחייהם. אני שייך למחנה הממשיך דרך זו, מתוך תפיסה שמשה קיבל תורה מסיני, מסרה ליהושע, ומשם לזקנים, לנביאים והלאה, ובימינו נמצאת תורת חיים זו לא רק בידיהם של הרבנים שטיינמן, עובדיה יוסף או צבי טאו, אלא גם בידינו.

אין ספק, מדובר כאן בשינוי פרדיגמה שמתרחש בעוצמה בדור הנוכחי של הציונות החילונית וככזה הוא מאיים על מי שצמחו באקלים בו היהדות נתפסה כזהות לאומית ותו לא. המחלוקת אינה תיאורטית ואפילו לא פוליטית בלבד, מדובר קודם כל בחוויות חיים שונות לחלוטין. כן, אני רוצה ואף דורש להיות בן-בית בתרבות היהודית. איני רוצה לנטוש בית זה, אלא לחיות בו בדרכי ולהשפיע על צורתו ואופיו.

 

(פורסם ב"הארץ", 6.12.15)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s