בנים סוררים והאחד בספטמבר/ לפרשת כי תצא/ הרבה גלית כהן קדם, אלול תשע"ז

האחד בספטמבר הגיע וניתן בכל פינה לשמוע את ההורים, המסיימים חודשיים של להטוטנות בין ילדים בחופשה ומחוייבויות לעבודה, משחררים אנחת רווחה היוצאת מסוף העולם ועד סופו. החזרה ל"מסגרת", לשגרה, נראית כגאולה בזעיר אנפין מן ההכרח המתמשך להעסיק, לטפל ולטפח את הצאצאים בזמן חופשת קיץ ארוכה, חמה ותובענית.

יקום ההורה שלא חווה בחודשיים האחרונים על בשרו את אתגר הצבת הגבולות; גבולות השיח, גבולות העצמאות, גבולות הסמכות וגבולות הזמן. בהיעדר מסגרות- הגבולות הם מושא למו"מ רציני, כשמנגד עומדים הגוזלים הדעתנים והמתוקים שלנו.

והנה בפרשה שלנו מציבה לנו התורה הלכה נוקבת על הצבת גבולות והפעלת סמכות ביחסי הורים-ילדים:

"כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. " [דברים כא 18-20]

המקרה המתואר לעיל מציב רף עליון חמור שבו עומק המשבר הבין דורי הוא חסר תקנה; הבן סר מדרך הישר, מורד וממריד. הוריו בתגובה מייסרים אותו אך מעשיו מסירים את התקווה לשינוי, והוריו כבר נאלצו, בחוסר אונים, לתפוש את הבן ולהוציאו למשפט מוות אצל זקני העיר.

חז"ל צמצמו מאד את המצבים בהם זוכה איש להגדרה הקיצונית של בן סורר ומורה [קיצרו את חלון הזמנים האפשרי להגדרה, צמצמו את החטא לכדי מצבים מאד נדירים ומסויימים, פרשו שמדובר מקרים בהם אין ספק שאותו הבן יגדל לכדי פושע אלים ועוד] ועדיין עמדת התורה אינה משתמעת לשני פנים: במקרים קיצוניים, כך נראה, ישנה סמכות לזקני העיר לדון בן למוות.

יש בקרבנו הסוברים שזוהי אחת מאותן הלכות בהן הזמן עצר מלכת, ובו עונש מוות לילד הוא סביר ואפשרי, וברור כי אין הדבר תואם את ערכי הדור והתקופה ולפיכך אין לראות כאן מצווה מחייבת. אכן, גם אני סבורה שאלימות כלפי חסרי ישע איננה מוסרית ואף הוכחה כבלתי יעילה ביצירת חברה של אנשים בריאים ומתפקדים- ההיפך הוא הנכון.

נציע, אם כך, קריאה מיטיבה המבקשת לקבל מן הפסוקים הקשים הללו שתי נקודות מבט חדשות על מעשה החינוך;

הראשונה היא שחינוך ראוי להיעשות בקהילה. בניגוד לנטייה המודרנית להתמודד באופן מבודד ומוסתר עם בעיות המתעוררות בחינוך, מפחד "מה יגידו השכנים", הרי שבסיפור שלפנינו בעצם היציאה לשער העיר ישנה תמיכה בהתמודדות הקשה של ההורים עם הבן שמכאיב לעצמו ולסביבה באופן הרסני.  אותם הורים פונים לזקני העיר ואומרים: איננו יכולים עוד לשאת לבד את עול החינוך בנער. אני רוצה לראות חברה שבה ניתן לעשות זאת, מבלי לחטוף רק חיצי שיפוטיות והאשמה. אני כמהה לזקני העיר שיוכלו לחזק את הזכות לחנך, את החובה המוסרית להציב גבולות, ולא להעמיד [רק] את הילד כמרכז העולם.

ואילו השנייה מבקשת, בעיני, להציג מעין פנטזיה תרבותית שבה הבן הכל-כך בלתי נסבל הזה, מקבל עונש כה קיצוני, שלעומתו נחוש אנחנו ההורים שמחים בחלקנו, ונסכם: ניחא, יש גרועים מזה הקטן שמסרב, שוב, לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון. ההבדל בין הורה סביר להורה פוגעני, טמון כנראה בפער שבין פנטזיית הסקילה לבין מימושה.

לא נצליח, כנראה, לבער את הרע מקרבנו כך ברגע אחד. מלאכת החינוך היא רצוא-ושוב עיקש ופתלתל; כמה זכינו שהאחד בספטמבר הגיע ושוב אנשי ונשות החינוך שלנו נרתמים להשתתף במשימה כבירה שכזו. בהצלחה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s