בנים סוררים והאחד בספטמבר/ לפרשת כי תצא/ הרבה גלית כהן קדם, אלול תשע"ז

האחד בספטמבר הגיע וניתן בכל פינה לשמוע את ההורים, המסיימים חודשיים של להטוטנות בין ילדים בחופשה ומחוייבויות לעבודה, משחררים אנחת רווחה היוצאת מסוף העולם ועד סופו. החזרה ל"מסגרת", לשגרה, נראית כגאולה בזעיר אנפין מן ההכרח המתמשך להעסיק, לטפל ולטפח את הצאצאים בזמן חופשת קיץ ארוכה, חמה ותובענית.

יקום ההורה שלא חווה בחודשיים האחרונים על בשרו את אתגר הצבת הגבולות; גבולות השיח, גבולות העצמאות, גבולות הסמכות וגבולות הזמן. בהיעדר מסגרות- הגבולות הם מושא למו"מ רציני, כשמנגד עומדים הגוזלים הדעתנים והמתוקים שלנו.

והנה בפרשה שלנו מציבה לנו התורה הלכה נוקבת על הצבת גבולות והפעלת סמכות ביחסי הורים-ילדים:

"כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. " [דברים כא 18-20]

המקרה המתואר לעיל מציב רף עליון חמור שבו עומק המשבר הבין דורי הוא חסר תקנה; הבן סר מדרך הישר, מורד וממריד. הוריו בתגובה מייסרים אותו אך מעשיו מסירים את התקווה לשינוי, והוריו כבר נאלצו, בחוסר אונים, לתפוש את הבן ולהוציאו למשפט מוות אצל זקני העיר.

חז"ל צמצמו מאד את המצבים בהם זוכה איש להגדרה הקיצונית של בן סורר ומורה [קיצרו את חלון הזמנים האפשרי להגדרה, צמצמו את החטא לכדי מצבים מאד נדירים ומסויימים, פרשו שמדובר מקרים בהם אין ספק שאותו הבן יגדל לכדי פושע אלים ועוד] ועדיין עמדת התורה אינה משתמעת לשני פנים: במקרים קיצוניים, כך נראה, ישנה סמכות לזקני העיר לדון בן למוות.

יש בקרבנו הסוברים שזוהי אחת מאותן הלכות בהן הזמן עצר מלכת, ובו עונש מוות לילד הוא סביר ואפשרי, וברור כי אין הדבר תואם את ערכי הדור והתקופה ולפיכך אין לראות כאן מצווה מחייבת. אכן, גם אני סבורה שאלימות כלפי חסרי ישע איננה מוסרית ואף הוכחה כבלתי יעילה ביצירת חברה של אנשים בריאים ומתפקדים- ההיפך הוא הנכון.

נציע, אם כך, קריאה מיטיבה המבקשת לקבל מן הפסוקים הקשים הללו שתי נקודות מבט חדשות על מעשה החינוך;

הראשונה היא שחינוך ראוי להיעשות בקהילה. בניגוד לנטייה המודרנית להתמודד באופן מבודד ומוסתר עם בעיות המתעוררות בחינוך, מפחד "מה יגידו השכנים", הרי שבסיפור שלפנינו בעצם היציאה לשער העיר ישנה תמיכה בהתמודדות הקשה של ההורים עם הבן שמכאיב לעצמו ולסביבה באופן הרסני.  אותם הורים פונים לזקני העיר ואומרים: איננו יכולים עוד לשאת לבד את עול החינוך בנער. אני רוצה לראות חברה שבה ניתן לעשות זאת, מבלי לחטוף רק חיצי שיפוטיות והאשמה. אני כמהה לזקני העיר שיוכלו לחזק את הזכות לחנך, את החובה המוסרית להציב גבולות, ולא להעמיד [רק] את הילד כמרכז העולם.

ואילו השנייה מבקשת, בעיני, להציג מעין פנטזיה תרבותית שבה הבן הכל-כך בלתי נסבל הזה, מקבל עונש כה קיצוני, שלעומתו נחוש אנחנו ההורים שמחים בחלקנו, ונסכם: ניחא, יש גרועים מזה הקטן שמסרב, שוב, לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון. ההבדל בין הורה סביר להורה פוגעני, טמון כנראה בפער שבין פנטזיית הסקילה לבין מימושה.

לא נצליח, כנראה, לבער את הרע מקרבנו כך ברגע אחד. מלאכת החינוך היא רצוא-ושוב עיקש ופתלתל; כמה זכינו שהאחד בספטמבר הגיע ושוב אנשי ונשות החינוך שלנו נרתמים להשתתף במשימה כבירה שכזו. בהצלחה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

כן, בני בית!

אומרים שיש בארץ מלחמת תרבות, שבמרכזה אופיים של המדינה והמרחב הציבורי וגם אורחות חיים ואמונות. שדה הקרב של מלחמה זו מעורפל, עד שלעיתים לא ברור באיזה מחנה אני נמצא ומאיפה יורים עליי. לכן, אני מודה למורי ורבי מוטה קרמניצר ("שניים יחדיו?", 19.11) וליגאל עילם ("מדינת גם וגם – פיקציה מלאכותית", 23.11) אשר חידדו את הבדלי התפיסות בינינו. מסורת החינוך ההומניסטי שקיבלתי מהם היא שמחייבת אותי להטיל ספק בתפיסה החילונית האדוקה שהם מציעים, ולהציע את התיקון שבעיניי הוא מענה למשבר הזהות של הדור הנוכחי.

המחלוקת מתמקדת בשדה החינוך, אך בעצם היא רחבה יותר. אוצר התרבות היהודי, הנטוע בחלקו גם בהלכה, הוא נתון יסוד בחיינו והעולם העשיר שהוא משקף מעצב באופן מודע ותת-מודע את חיינו. השאלה המרכזית שבחנתי ב"שניים יחדיו" היא כיצד מתייחסים לכך בחוויה הלימודית ומה תפקיד המורה בהקשר זה.

הגישה הבוררת שמציע קרמניצר מוכנה להכניס בדלת הכיתה רק את אותם מקורות יהודיים שמסתדרים באופן הרמוני עם התפיסות ההומניסטיות המודרניות. כל מה שאינו כזה, לא יילמד ואולי לא יוזכר, משמע – זו בעצם דיכוטומיה: בכל מקום שתתגלה סתירה, תופעל צנזורה תרבותית. העמדה הדיכוטומית מרמה תלמידים כיוון שהיא "מסתירה" מפניהם מה שלא נוח – ההפך מהמעשה החינוכי הנדרש. האם היינו מקבלים גישה כזו כלפי כתבי אפלטון ואריסטו? כלפי שייקספיר או מקיאבלי?  מופיעות אצלם פה ושם עמדות שאינן הולמות את התפיסות הדמוקרטיות העדכניות, אך לא יעלה על הדעת שלא ללמדם ולהתמודד עם כתביהם, שהם אבן השתייה של תרבות המערב. מדוע רק כאשר מדובר בכתבי הקודש שלנו יש צורך 'לברור'? מדוע גם דתיים אדוקים וגם חילונים אדוקים חוששים כל כך מגישה מורכבת?.

תשובתו קרמניצר היא פשוטה: מדובר במלחמת תרבות, כאן ועכשיו, בין העולם החילוני-ליברלי לבין העולם הדתי-שמרני, וכל מחנה צריך להגן על ערכיו מפני הניסיון של הצד השני להשתלט על המרחב הציבורי והחינוכי. המקורות היהודיים הם בעיניו כלי שרת בידי המחנה 'האחר'. אני חולק על כך באופן נחרץ, לא משום שאני חושב שאין כאן מלחמת תרבות, אלא משום שלתפיסתי שיש כאן שלושה מחנות ולא שניים. מבין השורות של קרמניצר ועילם עולה קריאה לחלוקת עבודה בינארית ברורה: תנו לנו, החילונים-הליברלים, לעסוק בדמוקרטיה, כי אנחנו הרי מבינים היטב מה משמעותה, והרחיקו מאתנו את הצורך לעסוק ביהדות שבה כבר מאסנו בשל הדרך שבה אתם, הדתיים-השמרנים, טיפלתם בה בדורות האחרונים. במשתמע, הדמוקרטיה תהיה נחלתם של החילונים מהשמאל והיהדות תהיה נחלתם של הדתיים מהימין. המאבק בין שני המחנות יהיה בכיפופי ידיים ומתוך תודעה של 'משחק סכום אפס'.

אני אינני מוכן לתפוס את המציאות בצורה זו, לא בגלל ששני מחנות אלו אינם קיימים מבחינה סוציולוגית או פוליטית (להפך), אלא משום שחווית החיים שלי היא אחרת ואני מסרב לחיות ולחנך מתוך דיכוטומיה. אני שייך לאותו מחנה שלישי, שמתעקש בחייו האישיים כמו גם בתפיסותיו על המרחב הציבורי להיות נטוע רגל אחת בעולם הדמוקרטי-הומניסטי ורגל אחת בעולמה של מסורת ישראל, ולשלב ביניהם באופן מורכב ודיאלקטי.

לא רק דתיים-ליברליים מצויים במחנה זה, אלא ציבור הולך וגדל של חילונים גמורים שמאמינים שהתורה והיהדות הן גם שלנו – לא כעלה תאנה, ולא כעניין אינסטרומנטלי, אלא באופן מהותי לחיינו. העמדה הטהרנית שמבטא קרמניצר מבטאת תפיסה של העדר בטחון לגבי האוצר התרבותי היהודי ואף חשש מפניו; מנגד, העמדה הדיאלקטית לוקחת עליו בעלות. הגישה הדיאלקטית מחבקת את המקורות וחושפת את קשיי ההתמודדות עימם. אין בה כניעה או התרפסות נוכח השקפת העולם הדתית-שמרנית, אלא הצבת אלטרנטיבה פרשנית לגיטימית לאותם מקורות. המשמעות של 'להיות בני בית בתרבות היהודית' אינה פתח לאינדוקטרינציה דתית, כפי שחושש קרמניצר, אלא להפך – זה המפתח ללקיחת אחריות מחודשת על הזהות הפרטיקולרית שלנו, גם מבלי לקיים מצוות. דתיים אדוקים וחילונים אדוקים עדיין שבויים בפרדיגמה האורתודוכסית לפיה ליהדות 'האמיתית' יש רק קול אחד ורק דמות אחת, ותמיד מדובר בגבר בעל זקן וחובש כיפה. אני כופר בכך. הטקסטים היהודיים הקנוניים והטקסים המסורתיים שייכים גם לנו ולכן אין מה לפחד מהם. לא נהסס להביא ציטטות קשות לעיכול, כיוון שהחזרת הבעלות על המסורת שלנו מאפשרת גם לפרש ולבקר אותה ממקום של אהבה ומחויבות. המתודה שאני מציע להכנסת היהדות בשער הראשי של חיינו היא בהכרח פלורליסטית, מרובת קולות וביקורתית. לא כל מקור, טקס או עמדה יהודיים יהיו מקובלים, אך יש להציגם ולהתמודד עמם מזווית הומניסטית ולא להעלימם. רק כך נוכל לייצר מרקם ערכים המשלב את יהדותנו עם ערכים דמוקרטיים-ליבראליים.

קרמניצר מציע בעצם להפריד בין הדת למדינה ומבסס זאת גם על ניתוק וניכור מההיבט הדתי-מסורתי של היהדות בחיים האישיים. התפיסה הזו, השואבת מהמודל הצרפתי ואולי מזה האמריקאי, אינה מתאימה לחברה בישראל בימינו ומייצגת רק פלח קטן באוכלוסייה. אמנם, ישראל הוקמה ברוחו של הרצל, שחזה מדינת לאום יהודית שתהיה חילונית לחלוטין. אולם, רבים בציבור החילוני והמסורתי כיום אינם מסתפקים בכך ורוצים מדינה במודל של אחד העם וביאליק, בה לתרבות ולמורשת היהודית יש מקום של כבוד, אך ללא כריכתם בקיום מצוות. אחד העם היה לא פחות חילוני מהרצל ומבן-גוריון, אולם הוא לא הסתפק בפתרון בעיית הרדיפות אחר היהודים, אלא שאף לשינוי במשמעותה של היהדות בחייהם. אני שייך למחנה הממשיך דרך זו, מתוך תפיסה שמשה קיבל תורה מסיני, מסרה ליהושע, ומשם לזקנים, לנביאים והלאה, ובימינו נמצאת תורת חיים זו לא רק בידיהם של הרבנים שטיינמן, עובדיה יוסף או צבי טאו, אלא גם בידינו.

אין ספק, מדובר כאן בשינוי פרדיגמה שמתרחש בעוצמה בדור הנוכחי של הציונות החילונית וככזה הוא מאיים על מי שצמחו באקלים בו היהדות נתפסה כזהות לאומית ותו לא. המחלוקת אינה תיאורטית ואפילו לא פוליטית בלבד, מדובר קודם כל בחוויות חיים שונות לחלוטין. כן, אני רוצה ואף דורש להיות בן-בית בתרבות היהודית. איני רוצה לנטוש בית זה, אלא לחיות בו בדרכי ולהשפיע על צורתו ואופיו.

 

(פורסם ב"הארץ", 6.12.15)