בנים סוררים והאחד בספטמבר/ לפרשת כי תצא/ הרבה גלית כהן קדם, אלול תשע"ז

האחד בספטמבר הגיע וניתן בכל פינה לשמוע את ההורים, המסיימים חודשיים של להטוטנות בין ילדים בחופשה ומחוייבויות לעבודה, משחררים אנחת רווחה היוצאת מסוף העולם ועד סופו. החזרה ל"מסגרת", לשגרה, נראית כגאולה בזעיר אנפין מן ההכרח המתמשך להעסיק, לטפל ולטפח את הצאצאים בזמן חופשת קיץ ארוכה, חמה ותובענית.

יקום ההורה שלא חווה בחודשיים האחרונים על בשרו את אתגר הצבת הגבולות; גבולות השיח, גבולות העצמאות, גבולות הסמכות וגבולות הזמן. בהיעדר מסגרות- הגבולות הם מושא למו"מ רציני, כשמנגד עומדים הגוזלים הדעתנים והמתוקים שלנו.

והנה בפרשה שלנו מציבה לנו התורה הלכה נוקבת על הצבת גבולות והפעלת סמכות ביחסי הורים-ילדים:

"כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. " [דברים כא 18-20]

המקרה המתואר לעיל מציב רף עליון חמור שבו עומק המשבר הבין דורי הוא חסר תקנה; הבן סר מדרך הישר, מורד וממריד. הוריו בתגובה מייסרים אותו אך מעשיו מסירים את התקווה לשינוי, והוריו כבר נאלצו, בחוסר אונים, לתפוש את הבן ולהוציאו למשפט מוות אצל זקני העיר.

חז"ל צמצמו מאד את המצבים בהם זוכה איש להגדרה הקיצונית של בן סורר ומורה [קיצרו את חלון הזמנים האפשרי להגדרה, צמצמו את החטא לכדי מצבים מאד נדירים ומסויימים, פרשו שמדובר מקרים בהם אין ספק שאותו הבן יגדל לכדי פושע אלים ועוד] ועדיין עמדת התורה אינה משתמעת לשני פנים: במקרים קיצוניים, כך נראה, ישנה סמכות לזקני העיר לדון בן למוות.

יש בקרבנו הסוברים שזוהי אחת מאותן הלכות בהן הזמן עצר מלכת, ובו עונש מוות לילד הוא סביר ואפשרי, וברור כי אין הדבר תואם את ערכי הדור והתקופה ולפיכך אין לראות כאן מצווה מחייבת. אכן, גם אני סבורה שאלימות כלפי חסרי ישע איננה מוסרית ואף הוכחה כבלתי יעילה ביצירת חברה של אנשים בריאים ומתפקדים- ההיפך הוא הנכון.

נציע, אם כך, קריאה מיטיבה המבקשת לקבל מן הפסוקים הקשים הללו שתי נקודות מבט חדשות על מעשה החינוך;

הראשונה היא שחינוך ראוי להיעשות בקהילה. בניגוד לנטייה המודרנית להתמודד באופן מבודד ומוסתר עם בעיות המתעוררות בחינוך, מפחד "מה יגידו השכנים", הרי שבסיפור שלפנינו בעצם היציאה לשער העיר ישנה תמיכה בהתמודדות הקשה של ההורים עם הבן שמכאיב לעצמו ולסביבה באופן הרסני.  אותם הורים פונים לזקני העיר ואומרים: איננו יכולים עוד לשאת לבד את עול החינוך בנער. אני רוצה לראות חברה שבה ניתן לעשות זאת, מבלי לחטוף רק חיצי שיפוטיות והאשמה. אני כמהה לזקני העיר שיוכלו לחזק את הזכות לחנך, את החובה המוסרית להציב גבולות, ולא להעמיד [רק] את הילד כמרכז העולם.

ואילו השנייה מבקשת, בעיני, להציג מעין פנטזיה תרבותית שבה הבן הכל-כך בלתי נסבל הזה, מקבל עונש כה קיצוני, שלעומתו נחוש אנחנו ההורים שמחים בחלקנו, ונסכם: ניחא, יש גרועים מזה הקטן שמסרב, שוב, לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון. ההבדל בין הורה סביר להורה פוגעני, טמון כנראה בפער שבין פנטזיית הסקילה לבין מימושה.

לא נצליח, כנראה, לבער את הרע מקרבנו כך ברגע אחד. מלאכת החינוך היא רצוא-ושוב עיקש ופתלתל; כמה זכינו שהאחד בספטמבר הגיע ושוב אנשי ונשות החינוך שלנו נרתמים להשתתף במשימה כבירה שכזו. בהצלחה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

תורה בגויים?! /לפרשת יתרו תשע"ה

מאת גלית כהן-קדם

 

כמה מעניינת העובדה שבפרשה אחת דרים זה לצד זה סיפורו של היועץ הארגוני הראשון (יתרו כהן מדיין) וסיפור עשרת הדברות הניתנים בקדושה, טהרה ורעד לעם ישראל. בזכות יתרו מתברר למשה ולקוראים שלא ייתכן כי ישפוט לבדו. יתרו, כחותן מסור הדואג לחתנו, מנבא לו קריסה: "לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ"- יח 18. לאחר שיפור המבנה הארגוני, משה מוכן לקבלת התורה מפי הגבורה. משה אינו יעיל בעבודתו, ויתרו מציג בפניו מודל התנהלות אחר; מסמיך, מאציל, ובעיקר מרחיב את שורות ההנהגה. וראה זה פלא: משה כלל לא הרגיש מאוים מכך שהוא נעזר ב"ערכאות גויים". להיפך.

ישנו קשר הדוק בין התהליך הארגוני לבין מתן תורה. כאשר אנו מרחיבים, כעצת יתרו, את מעגל השופטים, מבזרים סמכויות, אזי אנו מרחיבים את התורה, מנגישים אותה לכל, והיא איננה סודית ומצומצמת ליודעי ח"ן. הפרשה מזכירה לנו שכולנו יכולים ללמוד משהו מה'אחר' שלנו- אפילו משה, הנביא בה"א הידיעה. שומה עלינו, אם כך, להכניס עוד כמה אנשים, נשים וטף לסוד השיח המוסרי העליון- והרי לנו עשרת הדברות. מתן תורה הוא הרגע שבו סודות השורים לאל ולמשה עבדו נגלים וניתנים לכל אחד ואחת מישראל. רעיון מסוג זה עשוי להוות רגע שבו הקורא הדמוקרט רווה נחת. עשרת הדיברות, מהות המוסר האנושי, הן סך הכול תחנה ראשונה בתהליך הדמוקרטיזציה- עממיזציה של הסמכות; לא עוד רודנות, אלא שותפות של קולות שונים של שופטים שונים משבטים שונים (ובעתיד: גם שופטות!).

אולם רגע לאחר הדרמה עם כל הפירוטכניקה הדרושה, התורה פוצחת בהצהרה של אל קנא: אל שהוא איננו אליל בעל, אלא הבעלים של החירות האנושית, רשם הפטנט של שחרור העבדים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי". (שמות כ 1). האם החלום הדמוקרטי והמשתף נקטע באיבו?

המונותיאיזם, אמונת הייחוד היהודית, נושאת בחובה ערכים רבים. בעשרת הדברות אנו מוצאים את האיסור ליצור ולעבוד אלילים. בהתבוננות פסיכולוגית וערכית ניתן לטעון כי עבודת האלילים לעומת האמונה באל אחד מופשט, יש בה מרדף אחר סיפוקים מידיים, והיא גורמת לנו לוותר על ההתמודדות האמיתית בחיינו: החרדה, אי הידיעה ואי השלמות שלנו. עבודת האל האחד, המופשט, כל אחד לפי תפיסתו, קוראת לנו לדבוק באמת המהותית ולא בתחליפיה, ולהימנע כך מזיוף.

ביזור הסמכויות והאצלת התורה תצליח רק אם נוותר על האלילות: אם נימנע מלסגוד לאנשים ולחפצים, ונפעל למען ערכים וחזון משותף, שגדול מסכום האנשים המקדמים אותו. יתרו, כעובד אלילים, מבין שכל עוד התורה היא נחלתו הבלעדית של משה, היא לא תתקיים כתורת חיים. ואילו אנחנו, כחברה שצמחה על אמונת הייחוד, מבינים שהאצלת הסמכויות תקדם אותנו רק אם ניצמד לערכים וחזון שגדולים מהאינטרסים הצרים שלנו, ובכך לראות בייעוד האדם ובאחריות ההדדית ערך דתי מוביל.