על חשיבותה של רפלקטיביות – לרגל תחילתה של תשע"ז

"באמת קשה לעשות דמוקרטיה. כי את הדמוקרטיה, כמו כל חלום אחר, לא יוצרים בעזרת מילים נוקבות, אלא בעזרת רפלקציה ומעשים.

מה שאני אומר לא מוכיח שאני דמוקרט, או שאיני גזען או שוביניסט, אלא מה שאני עושה מוכיח זאת.

אסור שמעשיי יעמדו בסתירה לדבריי. מעשיי – הם אלו שמספרים על נאמנותי לדבריי או על העדרה… ברגע שאני מגלה חוסר קוהרנטיות בין דבריי למעשיי – אזי, בשעה שאני חושב על הדבר, לעיתים בכאב, ואני תופס את אי-הבהירות שבה אני שרוי, אני מגלה שאיני יכול להמשיך כך, ואני מחפש דרך מוצא. כך מתייצבת בפניי אפשרות חדשה. " (פאולו פריירה, מכתבים למורה – לאלה המעזים ללמד, עמ' 100)

בתקופה האחרונה נדמה לי לפעמים שאפילו אם אנשים רק מתחייבים לערכים הומניסטיים – זה כבר טוב. פוליטיקאים, עובדי ציבור, מורים, תלמידים, וסתם אנשים שנוסעים לצדי באוטובוס –  הציפייה שיביעו מחויבות לערכים מוסריים, הומניסטיים, דמוקרטיים נראית לפעמים משאת נפש שצריך להתפלל שתתגשם. אבל הטקסט הזה של פריירה מזכיר לנו שלא מספיק להצהיר ולא מספיק להתכוון. צריך גם לעשות. הצהרת המחויבות לערכים הנעלים היא רק תנאי הכרחי, אך לא מספיק, בדרך לחברה מתוקנת.

אחת המעלות שפריירה מזכיר לנו את חשיבותה היא היכולת להיות רפלקטיביים. לדעת לבחון ולבדוק את עצמנו, לגלות פערים בין הכוונות למעשים, והיכולת להשתנות (אפילו קצת) לאור ההתבוננות הזו. בשנים האחרונות נוכחתי בהעדרה של רפלקטיביות מהיום-יום במערכת החינוך שלנו ומהחברה שלנו בכלל. זו אחת הרעות החולות שלנו. בה בעת פגשתי באנשים שזו תכונה יסודית שלהם, וגיליתי שכאשר אנשים מורגלים ומתורגלים בכך (כולל ילדים) הם עוברים תהליכים שמיטיבים עם עצמם ועם סביבתם. זה לא קל, זה דורש זמן ותשומת לב, ולעתים גם אומץ –  אבל זה משתלם.

באחד הראיונות הרבים עם שמעון פרס ששודרו עם מותו הוא סיפר שבכל לילה, לפני השינה, הוא שואל את עצמו שתי שאלות: מה קידמתי ותרמתי היום? במי פגעתי היום? (לשאלת המראיין הוא השיב בכנות שכמעט בכל יום הוא חש שהוא פוגע במישהו). הייתי מוסיף לכך שתי שאלות ברוחו של פריירה: האם מעשיי היום משקפים את תפיסותיי? מה למדתי היום על עצמי?

אני מאחל לנו שבשנה הקרובה נעמיק ונלמד את היכולת להתבונן על עצמנו – כל אחד על עצמו וכולנו יחד על עצמנו כחברה. האם האידאלים שלנו על הומניזם ועל יהדות אכן מסייעים לנו לכוון את דרכנו ביום-יום, לקבל החלטות ולבצע פעולות? להיות הורים? להיות מורים? להיות אזרחים?  לו יהי .

מודעות פרסומת

רצח רבין ואני – עשרים שנה אחרי

(דברים שאמרתי בטקס יום רבין בבית הספר שאני מלמד בו, תיכון קרית שרת בחולון, היום)

אני אדר ואני מורה לאזרחות בבית הספר. אומרים שאצל כל המורים לאזרחות האישי והלאומי תמיד מתערבבים, כי אנחנו לוקחים ללב את כל מה שקורה במדינה. במקרה שלי זה בוודאי נכון, ותאריך יום ההולדת שלי מעיד על כך בצורה הכי טובה ואולי זו גם הסיבה שנעניתי לבקשה לדבר כאן היום. תאריך יום ההולדת שלי הוא ארבעה בנובמבר, ומאז 4.11.95, רצח רבין ואני כרוכים זה בזה. אז מה עושה אדם שיום ההולדת, היום שרובנו שמחים לחגוג בו, הופך ליום טראומה לאומית? אמנם אני הייתי שם יותר מעשרים שנה קודם, אבל כנראה שהפתרון היחיד הוא להפוך למורה לאזרחות…

החוויה האישית שלי מהאירוע הקשה ההוא, של מוצאי שבת 4.11.95, התחילה באותו יום בצהרים, כשחגגתי יום הולדת עם המשפחה. הלכנו יחד למסעדה, ולא ידענו מה עתיד ליפול עלינו עוד באותו לילה. אחר הצהרים התקשרו אליי חברים להגיד מזל טוב וקבענו לצאת בערב, אבל אחת החברות שלי אמרה לי: מה, ולא תלך היום לעצרת?

הייתי אז קצין בחיל המודיעין. בבחירות 92', הראשונות בהן השתתפתי, אמנם הצבעתי למפלגת העבודה בראשה עמד רבין, אבל בשלוש השנים שחלפו מאותו רגע הייתי עסוק רוב הזמן בתפקידים במסגרת המאבק בטרור שהמשיך להכות במדינה – בתחילה בגזרה הלבנונית מול חיזבאללה ואחר כך בגזרה הפלסטינית. הייתי מעודכן תמיד במתרחש אבל קשה להגיד שפיתחתי מודעות פוליטית ובוודאי לא מעורבות פעילה. את כל האירועים הסוערים של אותן שנים, חוויתי מבעד לאוזניים הכרויות והעיניים הצופיות של חיל המודיעין: גירוש מנהיגי החמאס ללבנון, מבצע דין וחשבון בדרום לבנון, הסכם אוסלו א', חטיפת נחשון וקסמן, השלום עם ירדן, טבח גולדשטיין במערת המכפלה, הפיגועים. בקיץ 95' התחלנו לראות בטלוויזיה יותר ויותר הפגנות סוערות נגד הממשלה והיו גם יריקות על רבין עצמו, אבל עדיין הכל היה קצת רחוק ממני, בזירה הפוליטית האזרחית, ואני הרי הייתי כל-כולי בצבא. באוקטובר אותה שנה נסעתי לשבת לחבר שלי מהצבא, בחור דתי ממושב בצפון. אני זוכר את אמא שלו יושבת בסעודת השבת ומדברת במילים כואבות וחדות כסכין על ראש הממשלה, וכמה קשים לה מעשיו. בשבילי אלו היו אמירות יוצאות דופן, אבל לגיטימיות לגמרי. הבנתי את הכאב והביקורת, גם אם לא הזדהיתי. אז עוד לא הכרתי כמעט אנשים מהציונות הדתית, וגם עם אלו שהכרתי לא ניהלתי אף פעם שיח אידיאולוגי.

חזרה לאותם מוצאי שבת. החברה אמרה לי בטלפון: מה, ולא תלך לעצרת? ואני חשבתי: בעצם, למה לא?. יש הזדמנות לתמוך במשהו שאני בסך הכל מאמין בו, אז למה לא. נלך לשם, ואז נצא לחגוג את יום ההולדת. כמובן ששום חגיגה לא הייתה כבר באותו ערב… אני זוכר שבסוף העצרת השמיעו מוזיקה רועשת ושמחה, ואני ועוד חבר הלכנו צפונה על רחוב אבן גבירול. ופתאום, זה היה בבת אחת, התחילה מרוצה המונית, פתאום שוטרים צעקו לכולם לעלות למדרכות, פתאום הייתה אווירה של משהו לא ידוע ומתוח באוויר וכל השמחה התפוגגה. מסתבר שהמקום שאליו הגעתי, בפינה של אבן גבירול ובלוך, היה במרחק מטרים ספורים מהמקום בו נורו שלוש היריות בגבו של ראש הממשלה. לא יכולנו לזוז בהתחלה, והתחילו להתרוצץ שמועות: ששמעו יריות, שירו מהאוויר, שהיו 'בומים', שירו בראש הממשלה. זה נשמע מופרך כאילו שמישהו אמר שנחתו שם חייזרים מהירח. באותו לילה כבר לא חגגתי ואפשר לומר שגם בקושי ישנתי. קשה היה לעכל את עוצמת האירוע. בכלל לא ישנתי הרבה באותו שבוע. כולם סביבי הסתובבו הלומים כמוכי ברק. ביום שישי שלאחר מכן נסעתי עם חבר לירושלים, עלינו להר הרצל בשעת בוקר מוקדמת לראות את המקום בו נקבר ראש הממשלה. היו שקט וקרירות של תחילת נובמבר, ולא היה הרבה מה להגיד.

החיים נעצרו לשבוע, אבל אחר כך נמשכו. המזרח התיכון עוצר את האינטנסיביות שלו רק לפרקי זמן קצרים. בפברואר התחדשו הפיגועים, במאי היו בחירות. בקיץ נסעתי לטיול שאחרי הצבא בסין, ושם חזר ועלה שמו של רבין כל הזמן בשאלות של תיירים אירופאים שפגשנו ואפילו של המקומיים. אני זוכר כמה התרגשנו כשבעת ביקור בכפר נידח במחוז סצ'ואן, דיבר איתנו זקן סיני אחד שפגשנו על ההערצה הרבה שרכש לרבין והעצב העמוק שחווה כששמע על הירצחו. אז הבנתי שהייתי עד לאירוע בעל משמעות היסטורית.

שנה לאחר מכן כבר הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומצאתי את עצמי נמשך לפעילויות של דתיים וחילוניים שצצו אז כפטריות אחרי הגשם. פגשתי חברים מעולמות שלא הכרתי קודם, עבדתי כמדריך בארגון "גשר", ביקרתי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, התחלתי להבין את הניואנסים וההבדלים בין הפלגים השונים בציונות הדתית, לפי גודל הכיפה, שם הישיבה או האולפנה, האופן בו מתלבשים… בגשר אפילו פגשתי כמה בחורות שלמדו עם יגאל עמיר בבר-אילן וסיפרו על ההלם שאחז בהן אחרי המעשה שלו, שיצא ממעגל כל-כך קרוב אליהן. בהתבוננות אחורה אני מבין שהסקרנות העצומה לעולם הדתי-לאומי צמחה על רקע הרצח, מתוך תחושה פנימית בלתי מדוברת שהיה פה ציבור שלם של אנשים עם אידיאולוגיה ועם כעס, שאני לא הכרתי ולא הבנתי בעצם. קניתי לי הרבה חברים שהיו לי איתם מחלוקות על אורחות חיים ועל פוליטיקה, אבל גם הרבה רצון להכרות ולחיזוק המשותף. הבחירה הבלתי נמנעת הבאה, שגם היא קשורה בדיעבד לזעזוע של תקופה ההיא, הייתה ללכת לחינוך ולהוראת אזרחות בפרט. התחושה שלי הייתה אז, ועודנה כך היום, שיש לנו רק מדינה אחת שכולנו רוצים בטובתה ואת כל המחלוקות עלינו לדעת איך לנהל. השפה העברית הנפלאה רומזת לנו באמצעות אותו פועל שבשביל להצליח לחלוק על אחרים, צריך גם לדעת לחלוק איתם דברים משותפים. זוהי מאז אחת ממשימות חיי, שכמו שכבר אמרתי – האישי והלאומי מתערבבים בהן כל הזמן.

ואתם, שנולדתם אחרי 4.11.95, והחברה שאתם חיים בה היום היא לצערי עוד יותר משוסעת, אלימה וחסרת סובלנות מאשר זו של אז, ומצד שני יש בה כל כך הרבה אנשים מכל המחנות שהם טהורי כוונות וישרי דרך ורודפי שלום, אבל כל זה טובע תחת גלים של אימה ושנאה וחוסר הכרות. מכם אני מבקש שתהיו מעורבים ואכפתיים ופתוחים להקשיב. השקיעו אנרגיות בלהיות סקרנים להכיר את מי ששונים ורחוקים מכם, ומוזרים בעיניכם ומאיימים עליכם וחולקים עליכם. נסו למצוא מה בכל זאת אתם חולקים איתם ואיך בכל זאת תוכלו לנהל איתם מחלוקות לשם שמיים, שכמאמר המשנה – סופן להתקיים. אם יש מסר חשוב ביום הזה ובניסיון ההיסטורי המר שאנחנו המבוגרים מכם חווינו – זהו המסר. כי אין לנו ארץ אחרת.

מה עדיף, לשמר או לחדש? ברכה לתשע"ו

(ברכת שנה טובה מלווה במחשבות לרגל קבלת האישור למסלול תל"י-"תרבות עברית" בחולון)

שנה חדשה בפתח וברכותיה עמה. אך האם הברכה היא בהתחדשות או דווקא בשימור המוכר והטוב?

לאחרונה יצא לי לקרוא מחדש במסכת אבות (פרק ב' משנה ח), שם מופיעה ההתלבטות הזו סביב השבחים השונים שחולק רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה…וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר." המחלוקת היא סביב השאלה מיהו התלמיד המועדף – זה שמשמר את חכמת מוריו וקודמיו או זה שהופך בהם והופך בהם עד כדי שינוי?

התורה (במשמעות כלל הידע הנלמד, המשמש לנו כמצפן לחיים) נדמית למים, ועל כן 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' הוא דימוי למי שמשמר כל מה שלמד מרבותיו ואינו שומט או שוכח דבר. הבור אוגר את מי הגשמים, אך אין לו מקור נביעה פנימי משל עצמו. הוא רק כלי קיבול. שימור המים הוא השמרנות. הרתיעה האידיאולוגית מכל חידוש ניכרת גם באימרה אחרת של רבי אליעזר בן הורקנוס: "מימיי לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותיי". הוא אמנם הצטנע יתר על המידה, אך היתה בכך השקפה ברורה בדבר הצורך רק לקבל ולמסור הלאה, להיות נאמן לקודמים לו בכל, ובמיוחד: לא להצטייר כמי שמנסה לחדש (גם כשלמעשה כן עשה זאת). לעומתו, רבי אלעזר בן ערך הוא הסמל למי שמבקש ללמוד וללמד דווקא על מנת ליצור ולחדש. המעיין הוא מקור מים שיש לו נביעה פנימית וטבעית. המים שלו אינם מגיעים רק מבחוץ (מי הגשמים) אלא גם ממקורות פנימיים חבויים (מי התהום). מי המעיין מפכים, אינם עומדים על מקומם, סוערים לעיתים, מתיזים ומרטיבים וחלקם הולכים לאיבוד בתהליך הדינמי הזה. 'המעיין המתגבר' הוא דימוי ליוזמה, מקוריות וחדשנות, שמחירם בצדם.

אז מה עדיף? אילו תלמידים אנחנו מנסים לטפח ואיזו דרך חיים אנחנו מבכרים? בימים אלו של חוסר יציבות וחרדות מהעתיד הלוט בערפל (ואובך..), יש מי שמתרפקים על דמותו של אליעזר בן הורקנוס השמרן, הדבק במסורת, הנאחז במוכר. אך אני רוצה לחזור ולהזכיר לעצמנו שאם לא נשאף כל העת גם ליצור ולפרוץ, מאגרי המים שלנו יתייבשו. כדי להתגבר צריך להיות כמעיין: להנביע, להעז, להשתנות – אך לא לנטוש את מקורות המים שלנו, הנובעים מאדמת המקום.

עם התחדשות הזמנים, אני מבקש לאחל שבתשע"ו יצליח כל אחד מאתנו כאדם, כמורה וכתלמיד לקיים את המתח המפרה שבין אליעזר בן הורקנוס לבין אלעזר בן ערך – בין אגירת הקיים לבין פתיחות לגלים חדשים ומרעננים.

החינוך שלנו והחברה שלנו זקוקים לכך מאד.

שנה טובה,

אדר

המורה, למי אתה מצביע?

יומיים לפני הבחירות לכנסת העשרים.

זה התחיל משאלה 'תמימה', בשיעור בכיתה י"ב , מגמת חמש יחידת אזרחות. קבוצה קטנה ואיכותית, שאני מלווה כבר שנה שנייה, ויש בינינו יחסים מאד טובים. למדנו ביחד כבר כמעט כל נושא שנוי במחלוקת שיש במדינה: חברה וכלכלה, דת ומדינה, יהודים וערבים. אני אוהב את הדיונים בקבוצה הזו, ולעיתים אף משתתף בהם לא רק כמורה ומנחה אלא גם כאזרח בעל תפיסות עולם. תמיד אמנם בזהירות, בהסתייגות ובצניעות.

היום באתי לשיעור עם חולצת "תבחר – או שיבחרו בשבילך". בהתלהבות רבה הקרנתי מצגת על כרזות בחירות מ-49' ועד היום, ודיברנו ארוכות על 'מה נשתנה' מאז ועד עכשיו. פתאום פונה אליי אחת התלמידות: תגיד, אתה יכול להגיד למי אתה מצביע? פצחתי בהסבר ארוך על מקרה אדם ורטה, הוועדה במשרד החינוך שניסחה חוזר מנכ"ל בנושא (ובה הייתי חבר), והעובדה שמותר, בסייגים, אבל אני בוחר שלא.

והיא – הקשתה: אבל אני רוצה שתגיד לי למי אתה מצביע, חשוב לי לשמוע את דעתך. גם האחרות לחצו: למה לא בעצם?. מסתבר שהיא מצביעה פעם ראשונה, והכריזה שגם כל המשפחה שלה אף פעם לא הצביעו והפעם שכנעה אותם ללכת איתה והיא תגיד להם במי לבחור… (טוב, לפחות בסעיף של יצירת מודעות פוליטית קיבלתי ציון גבוה). הפיתוי הלך וגבר.

ניסיתי להסביר שזה לא נראה לי הגון או אתי, מחשש שאני אשפיע עליה, במיוחד כשהיא מתלבטת. והיא בשלה: אבל אני מאד מעריכה את עמדתך, ובכלל- אני הרי לא אעשה כל מה שתגיד לי, חשוב לי רק לשמוע מה אתה חושב בנושא כדי שאוכל לגבש דעה. כל העיניים הביטו בי… האחרים היו כמובן מאד סקרנים, והיא – נשמעה משכנעת. בכל זאת מדובר בבחורה בת 18, עצמאית, ביקורתית, דעתנית. לא אחת שמישהו יכול לשטוף לא את המוח בדיבורים נמלצים. אז למה לא, בעצם? ניסיתי תרגיל התחמקות נוסף. ביקשתי מכל תלמיד בכיתה שהיה מעוניין, להגיד במי הוא תומך ולנמק, וכך לנסות לשכנע אותה. אחר כך ניסיתי לבדוק איתה מה חשוב לה בעצם: את השמאל היא לא רוצה מסיבות ביטחוניות, את הימין היא לא רוצה מסיבות כלכליות-חברתיות ואת המרכז – מסיבות פרסונליות של אמון במועמדים. טוב, אז איזה משלושת השיקולים חשוב לך יותר? לא עזר. והיא – עדיין לא יודעת, מתלבטת, ולוחצת – נו , מה אכפת לך, תגיד …

"ילד של אבא" – ומה עם אמא? : מיכל בן דורי מתארחת בבלוג

למורת רוחו של מוקי, "ילד של אבא" הוא דווקא המשך ישיר להחמרה בתחום שירת נשים בישראל

מיכל בן דורי

"ילד של אבא" של הזמר והיוצר מוקי, נכנס עמוק ללב הקונצנזוס הישראלי. השיר זכה להצלחה מסחררת. הוא נבחר לשיר השנה של MAKO וגלגל"צ והגיע למקום השלישי במצעד של רשת ג'.

עם קרוב ל- 5 מיליון צפיות ב- YOUTUBE וכיכובים בשלל סרטוני וידאו ביתיים, השיר הזה, יותר מ"כולם מדברים על שלום" או כל שיר אחר של שבק ס', היווה את חותמת ההכשר להפיכתו של מוקי לאומן מרכזי ומצליח בישראל, אשר אינו עוד מקובל רק בקרב זרם פוליטי או חברתי כזה או אחר, אלא על החברה (כמעט) בכללותה. כמובן שגם השתתפותו כשופט בתוכנית ריאליטי, כחודשיים לפני יציאת השיר, מאוד עזרה לכך.

בכל מקרה זה לא מפתיע. זה קרה כבר בעבר.

בפעם הראשונה ששמעתי את "ילד של אבא", עלתה בי תחושה מוכרת של ישראליות. בכל זאת לא בכל מדינה ולא בכל חברה זוכה המשפחה למקום כה מרכזי כפי שהיא זוכה לו בחברה הישראלית. אבל יתרה מכך ופשוט מכך, ה"אבא" הזה, המשמעותי הזה, והמושמע הזה ישר משך אותי לשלומי שבת ול"אבא" שלו. השיר שיצא רשמית בשנת 2008 אומנם הגיע "רק" למקום השלישי במצעד השנתי של רשת ג' ולמקום ה-21 במצעד של גלגל"צ, אך בדיוק כמו "ילד של אבא", הזניק את הקריירה של שלומי שבת לפסגת המיינסטרים הישראלי המחבק והאוהב והפך לאחד השירים המוכרים ביותר של שבת.

העשור האחרון לא היה מלא בשירים על או מפי אבות, אך המעטים שהושמעו הפכו כמעט מיידית לנפוצים ביותר כדוגמת אבא של אביתר בנאי, מקום שני במצעד השנתי של רשת ג' ומקום שביעי במצעד המקביל של גלגל"צ לשנת 2009, או אבא של גבע אלון, שמושמע ללא הרף בגלגל"צ בחודשים האחרונים. אז בואו נסכים לרגע שבגלל מרכזיות המשפחה בחברה הישראלית , קל לנו ואנו אוהבים לשמוע על יחסי אב ובנו, בין אם הם ישירים או מטאפוריים. עדיין נשאלת השאלה איפה אמא ולמה היא כמעט ולא מוזכרת, לפחות לא במודעות המוזיקלית הקולקטיבית הישראלית העכשווית.

"אמא" בהחלט הייתה שם בשנות ה- 70 למשל, הרבה בזכות אריק אינשטיין, עם אמא שלי ואמא אדמה וזוהר ארגוב עם הו אמא ואמא שלי. . היא הייתה שם בשנות ה-80 בזכות ריקי גל. היא הייתה שם בשנות ה-90, אם כי בעוצמה נמוכה הרבה יותר, כשאייל גולן חידש את זוהר ארגוב. ומאז היא זכתה לאיזכור יחיד ב-2007 בשיר אם יש גן עדן בביצוע אייל גולן. מאז הירידה ההדרגתית בנוכחותה היא נותרה חסרת קול. (*מאז 2007 נכתבו והושרו שירים על אמא אך הם לא זכו למעמד של נכסי צאן ברזל – או קרוב לכך, כפי שזכו להם השירים המצויינים כאן).

ולמה זה בעצם מעניין? כיוון שאם נצליב את התקופות בהן שרנו על הורה כזה או אחר עם משתנים נוספים כדוגמת אחוז הנשים המיוצגות במצעדים השנתיים, נקבל תמונה מפתיעה, שעומדת בכנה אחד עם המגמה הגוברת של החמרת הלכות הצניעות העוסקות בשירת נשים בעשור האחרון והעלייה הכללית בקירבה לדת ולאמונה.

בשנות ה-70 וה-80, כאשר שירים על אמהות היו מהמושמעים ביותר, אחוז הקולות הנשיים במצעדים השנתיים היה כ-40%. זאת אומרת שכמעט מחצית מתוך רשימת השירים הישראלים המצליחים ביותר לאותה השנה, היו מושרים על ידי נשים. בשנות ה-90 המספר הזה ירד דרמטית לכדי 23% בקירוב והוא הוסיף לרדת לשפל של כ- 14% בשנות האלפיים. השיא עד כה היה בשנת 2012 במצעד השנתי של גלגל"צ, כאשר מתוך 40 שירים, רק בשלושה וחצי מהם (8.75%) נשמעו קולות נשיים: שני שירים של מירי מסיקה (אישה חרסינה ואולי), שיר אחד של שירי מיימון (שלג בשרב) ודואט של אביב גפן ושרון ליפשיץ.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש התחזקות אמונית והלכתית בולטת בקרב אלו שכבר מגדירים עצמם כדתיים, לצד רוב מוחץ של הקהילה היהודית הישראלית המגדיר עצמו כחילוני.  אך ברור הוא שהחילוניות של שנת 2015  טומנת בחובה הרבה יותר קירבה למסורת ולאמונה מאי פעם. זמרים חרדים במיינסטרים הישראלי כדוגמת יונתן רזאל,  שולי רנד או האחים גת כבר אינם קוריוז  (למרות שבשלב זה מרביתם עדיין מקרב החוזרים בתשובה), ורבים הם הזמרים אשר חזרתם בתשובה רק הוסיפה להם נדבך של עומק ולפיכך הערכה בעיני חלק נרחב מהציבור החילוני הישראלי. אהוד בנאי, אביתר בנאי, ארז לב ארי, ועמיר בניון (טרום אלבומו האחרון) הינם חלק מרשימה ארוכה ומאוד מוכרת. התחזקות הפופ הים תיכוני במיינסטרים הישראלי הביאה גם היא לעלייה משמעותית בשירי תפילה, ואמונה, בין אם כאלו העוסקים בנושא באופן מורכב או פשטני, עד כדי כך שאפילו שלמה ארצי ורמי קלינשטיין החלו לשיר על אלוהות ואמונה.

כיוון שתפיסת הדת והאמונה, כפי שמובאת במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות, היא בעלת נטייה אורתודוקסית מובהקת, וכיוון שהאורתודוקסיה הישראלית נמצאת בתהליך של "התחזקות", התוצאה היא הדרתן של הנשים מהמרחב התרבותי המרכזי הישראלי. גם אם אין כוונה מוצהרת שכזו, הרי שבפועל, גם בקרב הרוב החילוני, שירת נשים הופכת לפחות ופחות נוכחת. לא מפתיע אם כך, שגם במפלגת המיינסטרים הישראלי, הליכוד, מספר הנשים אשר זכו למקום ריאלי ברשימה לקראת הבחירות הבאות הינו נמוך באופן מובהק.

כאשר מוקי מצא לנכון להתווכח עם אסף אטדגי במהלך שלב האודישנים של הכוכב הבא על הדרתן של נשים בקרב המגזר הדתי, הוא לא שם לב שגם לו חלק משמעותי בתופעה.

מאמר זה לקוח מתוך חוברת אינטרנטית חדשה של מיכל בן דורי, המספרת את סיפורה של ישראל בשנת 2014 דרך מעקב אחר 20 שירים מקומיים ומוכרים שיצאו בשנה זו. לחוברת המלאה לחצו כאן.

מיכל בן דורי חוקרת וצופה טרנדים חברתיים על ידי מעקב אחר מוזיקת פופ ומיינסטרים.

בעלת תואר שני בתקשורת מאוניברסיטת London School of Economics & Political Science, מיכל היא

ישראלית תל אביבית במקורה ובהווייתה, אשר חייתה בבואנוס איירס, ברצלונה, לונדון וניו יורק וכעת מתגוררת בוונקובר, קנדה

'משה, אולי די עם התירוצים?' / מחשבות לפרשת שמות

'משה, אולי די עם התירוצים?' /מחשבות לפרשת שמות תשע"ה, גלית כהן קדם

משה בורח מגורלו ופוגש את ייעודו בדמות מסר אלוהי בתוך סנה בוער. אירוע הסנה, הראשון מבין אותות ומופתים, אמור לתת לו את הכלים לחזור למקום ממנו ברח, ולהושיע את העם.

אך משה, בתפיסתו העצמית, אינו רואה את הפוטנציאל שהאל רואה בו; הוא אמנם עונה "הנני" אך אינו רואה את המשימה שהוטלה עליו כאפשרית. בדיאלוג עם האל, בו משה מקשה קושיות קצרות וממצות, ואלוהים עונה בנאומים, לעיתים חסרי אמפתיה וסבלנות, משה אמור לקבל מענה על כל ספקותיו- ומתוך כך לקבל תדרוך למסיבת העיתונאים הקרובה. מה קורה בשיחה הזאת שמאפשר למשה בסופו של דבר לצאת לדרך?

משה מעלה ארבע סיבות/ טענות /תירוצים מדוע לא עליו המלאכה לגמור;

הראשונה: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם?" [שמות ג 11]. טענה זו כורכת בחובה שתי הנחות; אחת, שיש היררכיה; לא כל אחד יכול פשוט לגשת אל מוקד הכוח ולחולל שינוי. התפיסה השנייה מניחה כי ישנם תפקידים בעולם, והושעת העם, נניח, אינה במסגרת תפקידו בעולם. על כך עונה ה': "כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ". כלומר, תמיכת האל, זכותו וכוחו של הנצח אינם שמורים רק ליחידי סגולה. האנכי של משה מהדהד את האנכי של עשרת הדברות: אנכי הוא אנכי ה' אלהיך, האדם היחיד נברא בצלם, והוא חלק מן הבריאה ומן הכוחות הפועלים בעולם, לא פחות מבעל שררה זה או אחר. השיוויון בפני האל מחזיר את הברואים כולם לשורה אחת של בני תמותה. כל אחד רשאי לפעול בשם האמת הנצחית, כל עוד האמת לצידו.

הטענה השנייה של משה היא: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" [שמות ג, 13]- האמונה הפנימית של היחיד בכוחו אינה ניתנת לתרגום, אומר לנו משה. כיצד אמשיג את הידיעה העמוקה שלי בדבר הדרך הנכונה לילך בה? כיצד לתרגמה לכאריזמה? כיצד לעורר את האנשים שמסביבי לדברי האמת שבתוכי? והרי משה אומר דבר שכל תכנית מנהיגות יודעת, אם אני לא יודעת להמשיג לעצמי את חזוני, אזי תקצר ידי מלהושיע אחרים. כל חזון צריך מילים ושמות. מבין כל שמות האל, אלהים מציע כעת למשה את "אהיה". הסיבה ליציאה לדרך היא העתיד, והרצון שיהיה טוב יותר מן ההווה. אהיה הוא השם האופטימי של אלוהים.

" וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" [[שמות ד 1]. הטענה השלישית של משה היא כבר טקטית; איך להוכיח? איך לגרום לאחרים להבין את האמת שלי? אם נניח רגע לפירוש הפשטני של קבלת כוחות על טבעיים כמתת אל שאינה ניתנת לערעור, אזי דימוי המטה והנחש או היד המצורעת, היא היכולת של מנהיג לשרטט בבהירות את הסכנות האורבות- ולהציע פתרון של תקווה. היכולת לתת תקווה לאדם החרד מעצם קיומו היא מהות הכאריזמה.

לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי!" [שמות ד 11] הנימוק הרביעי, המוכר מכולם, הוא עניין המיתוג; הן גם אם אדע מהי האמת אליה אני חותר, וגם אם אצליח לעורר את הלבבות להצטרף אלי למסע, עדיין ישנו עניין פעוט בינם לבין האמת: הפגמים שלי, ה"בשר ודם" שהנני. גם אם ארצה לרחף אל עבר חזון העתיד, כוחות הכבידה מחזירים אותי אל הגולמיות שבי; אל הגשמיות מלאת הפגמים, אל קוצר היד האנושי אל מול האינסוף. הפתרון של האל, שבשלב זה מאבד קצת מקור רוחו, חוזר שוב לניתוץ התפיסה שרק בעלי הפריבילגיות יכולים לעשות שינוי: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי", ה'!". ההבנה שכל בני האדם מלאים פגמים, שהם בעצמם מתנות קטנות מהאל, מייצרת פרדיגמה חדשה למנהיגות; מנהיגות משתפת. משום פגמינו אנו זקוקים לאחווה, אנו זקוקים זה לזו על מנת לפרוץ קדימה: "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים". קולו של האל ודיבורו של האדם נפגשים באחווה המשלימה זה את חוסריו של האחר.

אז אולי די עם התירוצים, משה? יש לך כל מה שצריך; אתה נבראת בצלם, הדם שלך לא פחות סמיך משלהם; אתה יודע את האמת, עכשיו שב ונסח לעצמך את החזון, הענק להם תקווה- וכך ילכו לצידך לקראת החירות, ואחרון: לא תישאר לבד בצמרת: תבנה שותפות של אחווה והשלמה הדדית עם שותפים לרעיון.

אז אולי די עם התירוצים? מה, אתם עדיין על הספה מצקצקים מול החדשות? יהיו קשיים בדרך, אבל הסנה שלכם כבר בוער…

להשתכר או לצום? על הסכיזופרניה התרבותית שלנו

לוח השנה שוב משתעשע איתנו ומזמן לנו נקודות למחשבה על הזהות האישית והקולקטיבית שלנו. המפגש המאתגר האחרון היה באוקטובר, אז חפפו יום הכיפורים היהודי ועיד אלאדחא (חג הקורבן) המוסלמי, מה שזימן דיון מעניין על סובלנות ועל חיים משותפים במרחב אחד. כעת אנו עומדים בפני מפגש פסגה נוסף, הפעם בין הזהות היהודית הפרטיקולרית שלנו, בדמות לוח השנה העברי, לבין הזהות האוניברסלית והגלובלית שלנו, בדמות לוח השנה הלועזי.

עשרה בטבת, אחד מחמשת הצומות של התרבות היהודית, יחפוף השנה לאחד בינואר, ראש השנה האזרחית. מאז שנות החמישים הוכרז צום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי, לזכרם של חללי השואה שיום פטירתם לא נודע, מה שמוסיף נופך טראגי נוסף לזיכרון הקולקטיבי היהודי שיום זה מסמל. קשה לתאר מרחק תרבותי גדול יותר מיהודים הצמים כזכר לחורבן המקדש ולנספי השואה מאחיהם החוגגים בליל 31 בדצמבר את פרוס השנה האזרחית החדשה, מה שידוע במקומותינו בשם המוטעה "הסילבסטר". המקריות הקלנדרית הזו מחדדת את הפער בין זהותנו כעם אשר "בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו", ועל כן מסתגר בזהותו הייחודית ובזכרונותיו, לבין זהותנו כעם השואף להיות "ככל העמים" ועל כן מנסה להתערות ולהשתלב במרחב הגלובלי שבין ניו יורק, מוסקווה, ברלין וסידני. המתח המגולם בתאריך אינו רק בין שתי התרבויות שאנו חיים בהן, אלא גם בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית. דומה כי עשרה בטבת כמעט אינו מוכר, ובוודאי אינו מצוין, בציבור החילוני ובכלי התקשורת הכלליים, בעוד שה"סילבסטר" נחשב משוקץ ומגונה בקרב מרבית הציבור הדתי והחרדי. הסכיזופרניה של התאריך משקפת סוג של מלחמת תרבות פנימית שלנו כיהודים-ישראלים בין המגמות היהודיות-דתיות לבין המגמות האוניברסליות. חוגגי ה"סילבסטר" מצד אחד, כמו גם הצמים מצד שני, רואים בתאריך חלק אינטגרלי מזהותם ולכן חשוב להם לציין אותו "כהלכתו". קשה להם להבין מדוע הצד האחר מייחס חשיבות כה רבה למה שנחשב בעיניהם אנכרוניסטי, מנותק או אף בזוי.

האם אפשר גם אחרת? האם יכולים יהודים-ישראלים במאה ה-21 להרגיש שגם עשרה בטבת וגם ראש השנה האזרחית הם חלקים משלימים בזהותם? האם הם יכולים לרצות לציין את שניהם במקביל, או שעליהם לבחור ביניהם? בהקשר התרבותי שתיארתי מפתה להציע שיש כאן סתירה, ושיש להכריע בה, לכאן או לכאן. אולם, בשנים האחרונות נוכחנו כי הזהות היהודית העכשווית אינה רק דיכוטומיה בין מאמינים שומרי מצוות ויראי שמיים לבין חילונים אפיקורסים המרוחקים מיהדותם. נכון, יש קבוצות-קצה שבוחרות קטגורית רק באחת משתי הזהויות הדומיננטיות, אך רוב הציבור מצוי על רצף ביניהן.

אני שייך למועדון האנשים והנשים שאינם רוצים לראות סתירה בין זהותם היהודית המלאה והעמוקה לבין זהותם האוניברסלית וההומניסטית. אני רוצה להרגיש בן-בית בשני העולמות התרבותיים הללו, ואינני מרגיש צורך להתנצל או להצטדק לגבי אף אחד מהם. לעיתים, כמו במקרה המתואר, השילוב בין שתי הזהויות מקשה עלינו שכן המתחים וההתנגשויות ביניהן בלתי נמנעים. סיטואציות כאלו מזמינות אותנו לדיאלוג פנימי, לבירור, לפתרונות יצירתיים – אך בשום אופן לא לוויתור על אף אחת מזהויות היסוד שלנו. נחגוג ביום רביעי ה-31 בדצמבר, כי הלוא לוח השנה הלועזי הוא הלוח לפיו אנו חיים, וכל סיבה למסיבה במציאות הקשה שלנו היא מבורכת. ויחד עם זאת, גם בלי ההכרח לצום, נזכור כי עשרה בטבת הוא יום הקורא לנו להתבונן על עברנו ועל עתידנו כעם, לעשות חשבון נפש קולקטיבי על הדרך בה אנו הולכים ולשאול כיצד למנוע חורבן נוסף. לטעמי, חלק מהתשובה לשאלה זו הוא דווקא מציאת הדרך לשילוב בין היותנו יהודים להיותנו אזרחי העולם.

שמחה רבה – לרגל הסמכתה של גלית לרבנות

ביום חמישי, כ' חשוון תשע"ה, 13 בנובמבר 2014, הוסמכה גלית לרבנות מטעם HUC.

מצורפים הנאום שנשאה בטקס ההסמכה, והברכה שברך אותה אדר בתפילת מנחה באותו יום:

דברים להסמכה/ גלית כהן קדם

בפרשת השבוע, חיי שרה, יוצא עבד אברהם למסע למצוא כלה ליצחק. עם הגיעו לעיר נחור מתואר רגע דרמטי- הרגע בו הוא פוגש את רבקה בבאר:  "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא".

משתאה.

רש"י מפרש את המילה משתאה כ"משתומם ומתבהל על שראה דבריו קרוב להצליח". ואונקלוס תרגם ל'שהייה, כעומד במקום אחד לראות האם הצליח.

אני עומדת כאן, משתאה, משתוממת, משתהה, ורואה את דבריי, דברינו, קרובים להצליח.

זכויות רבות נפלו בחלקי, בחלקנו; הזכות ללמוד בבית המדרש הזה, הזכות לחלום קהילה בחולון ולזכות לראותה מכה שורשים בחולות, הזכות להכיר ולפעול שכם אל שכם עם אנשי רוח ומעש, אנשים ונשים טובים ומעוררי אמונה: על כל אלה אני משתאה.

ישימנו אלוהים כרבקה; להשקות במים חיים, מי באר עמוקים, את כל הצמא למשמעות, לרוחניות, לחיבור למסורת אבות ואימהות ולקהילות ישראל;

מי ייתן ונמשיך להגמיא מכד היהדות המתקדמת את כל מי שמאמין שאפשר וצריך לקיים פה חברה שפויה, שוויונית ופלורליסטית

תפילת מנחה ביום ההסמכה

תפילת מנחה ביום ההסמכה

, את כל המחפשים קהילה, את כל מי שרעבה לדברי אלוהים חיים, את כל הצמא למים.

אמא, אבא, מורי ורבותי, חברי, חברי וחברות קהילת קודש וחול- ללא תמיכתכם ואמונתכם בי לא היה ה' מצליח את דרכי לעמוד כאן היום.

ולאדרי, אהוב ליבי, שותפי לדרך, אבי ילדינו האהובים: שלי ושלהם- שלך הוא.

 

ברכה של אדר

גלית יקרה שלי

כאשר התחלת את המסע הארוך הזה גרנו בקרית יובל בירושלים, הודיה הייתה בפעוטון ואורי היה עובר בבטנך. לא לגמרי ידעת (ידענו..) לקראת מה את הולכת, כמה זמן תארך הדרך, את מי תפגשי בה, אילו מהמורות יתגלו בה, היכן תעצרי לנוח והיכן תרוצי, ובעיקר לאיזה שער משערי העשייה תכנסי כאשר היא תסתיים.

כעת, לאחר השנים שחלפו, החוויות שעברת, הסוגיות שלמדת, המחשבות שהגית בהן, הרבנים והרבות שעשית לך, החברים שקנית לך – אנחנו כבר יותר זקנים, יותר חכמים ויותר יודעים את התורה ומבינים כי הנתיב שלך בתוך המסע אינו מקרי ויש לו ייעוד ותכלית.

הולך ומתברר ומתגלה ונחשף, כי המעבר שלנו מירושלים – עיר הקודש, לחולון – עיר החול והחולות, אינו רק עדות "להגירה שלילית" מטעמי נוחות ויוקר המחייה כפי שזה נספר בסטטיסטיקה של ככר ספרא, אלא הייתה זו "הגירה חיובית" מאד בסטטיסטיקה של היהדות הליברלית, הפתוחה והפלורליסטית בישראל. אחד האתוסים המכוננים של עירנו חולון הוא ההיאחזות החלוצית, כנגד כל הסיכויים, בגבעות החול ובדיונות. החול נמשל במקרא בדרך כלל ללשון ריבוי ("כחול אשר על שפת הים",בראשית כ"ב, "אספרם מחול ירבון" תהילים קלט), אך לא לכמויות אנחנו מתכוונים כשאנו חולמים על הקהילה הצומחת שלנו בחולון. במשלי כז מופיע דימוי אחר: "כובד אבן ונטל החול" – מהו כובדה של אבן כל אחד מבין, אך מה פירוש נטל של חול? הרי חול הוא גרגירי, רך, חסר משקל כמעט, מתפזר לכל רוח ואין בו יציבות. (וזו באמת חלק מהתחושה שלנו לעיתים על מעשינו בחולון – רגע הכל זהוב ורך ונעים, ורגע הרוח מאיימת לפזר הכל ולזרות חול בעינינו הדומעות). בשמות רבה מופיע לכך הסבר מעניין : " ומהו נטל החול? אלא החול שהמים עומדין עליו מלמעלה והוא נתון מלמטה והוא נושא אותם." כלומר – גם החול יכול לשאת עליו נטל, לקחת על עצמו אחריות, וכשהמים מעליו הוא מתהדק ומתקשה ועומד במשימה, ולפתע אינו אוסף של גרגירים נישאים ברוח אלא אדמה מוצקה ויציבה.

אני מרגיש כי הלימודים שלך בקולג' בשנים הללו סיפקו לך את הידע, ההתנסות והעומק הנדרשים על מנת לקבץ את כל גרגירי החול (חברינו לדרך) לאדמה מוצקה (הקהילה ההולכת ונבנית), כזו שתצליח להחזיק עליה את המים (התורה, העבודה וגמילות החסדים), ולא תפוץ לכל עבר מכל אוושת רוח קלה. אמנם, החולות נודדים, הדיונות משנות צורה ומגלות צורה, האופן בו את מעצבת את הקהילה כיום אינו האופן בה עוצבו ומעוצבות קהילות אחרות והוא עצמו גם ישתנה עוד בעתיד בוודאי, אבל כמו בסמל עירנו – עץ השקמה הנטוע בגבעות החול, אני יודע כי הסמכתך כרבה נותנת לך את האפשרות וההזדמנות לנטוע עץ חדש באדמתה של ארץ ישראל, עץ שילבלב ויתן פריו לעוד שנים הרבה.

גאה בך, ומברך אותך.

מחשבות אקסיסטנציאליסטיות לפרשת "כי תבוא"

מחשבות אקסיסטנציאליסטיות לפרשת "כי תבוא", דברים כו- כט 8

גלית כהן קדם, אלול תשע"ד

*

אחת החוויות הדתיות הראשונות שחוויתי בחיי התרחשה בעת קריאת ספרו של אלבר קאמי "הדבר". הייתי נערה, ולא ידעתי שהוא נכתב אחרי מלחמת העולם השנייה, ושהוא שייך לסוגה הספרותית 'אלגוריה'. לא הכרתי את המשניות באבות "במקום שאין איש השתדל להיות איש", או "הכל צפוי והרשות נתונה". מבחינתי, כנערה, בעת קריאת הספר נחשפתי, לתחושתי, לאמת רוחנית כבירה: היותי אדם היא בחירה. או כדברי סארטר, האדם נידון לבחירה.

כי מהי מחלת "הדבר" אם לא השאננות? הרוע? יצר הכיליון? העיסוק באגו? אותם עכברושים נושאי הנגיף, מתפשטים ממעמקי ביבי החברה הענייה ופוגעים בעשירים; וכולם, עשירים ועניים כאחד, נכנעים לגורלם, כביכול, ומתים. ההזנחה הפושעת והפניית העורף לחלש חוזרת בדמות עכברוש שנושך וממיט חורבן.

מולם, ניצבים ד"ר רייה וחברו טארו, שבעצם עשייתם בהושטת ארכה ומזור לחולים, מדבררים את יסוד האמפתיה האנושית; הם מורדים חיוביים, הם אוהבים את הזולת ללא שיפוט, הם אותנטים, הם בודדים. מאד בודדים. והם מתים בסוף.

**

וזאת, בעצם, תמצית התורה האקסיסטנציאליסטית במימושה הספרותי.

האקסיסטנציאליזם מעמיד על נס את החרות האנושית; את החוויה האנושית לפני התבונה האנושית; את מיקוד המבט בסובייקט החווה, את הפרדתו מן ההמון, את ביטול הקטגוריות המכלילות- מגדר וגזע ולאום, את הדגש על הזיקות בין הסובייקט לזולתו ואת התלות הגדולה בו. המבט הקיומי הזה מבער את ההכללה הגסה, מבכר פירוש עצמאי על אידיאולוגיה גדולה, מעריך את פתיחת הלב ומזמין פירוש אישי, דינאמי למציאות. עמדה פילוסופית קיומית מקדמת את הפנייה אל האחר ורחישת אמון כלפיו, ומציעה דרך התמודדות תמידית עם הפאראדוקס, עם השרירותיות, עם הבדידות- ללא מורא וללא ייאוש. המעשה האקסיסטנציאלי שם דגש על הדרך ולא על התוצאה, שכן אין לדעת האם פעולתנו תישא פרי בסופו של דבר- העיקר הוא התהליך.

***

פרשת כי תבוא בספר דברים נמצאת ברצף הפרשות המכין את העם לקראת כניסתו לארץ המובטחת; הפרשה מונה מצוות מפורשות להתנהגות רצויה: הבאת ביכורים לבית המקדש, מתן מעשר, כיבוד הורים, איסור עריות, איסור הטיית משפט, איסור לקיחת שוחד, איסור פגיעה בזולת ועוד ועוד. לכאורה, הרשימה מדברת בעד עצמה; הקפדה על כללים אלה יבטיחו חיי שלום וצדק בארץ המובטחת, יש בהם תבונה כלכלית ויש בהם שכל ישר מוסרי. אם כך, האם באמת יש צורך לשכנע כל בר/ת דעת שכך ראוי לנהוג? התורה, כנראה, סוברת שבהחלט יש בכך צורך ומקום. והיא פונה לטכסיס העתיק ביותר: הגזר והמקל, הברכה והקללה.

באגף הברכות מצוי כל מה שליבנו יכול לדמיין: ברכה בכל, שפע כלכלי, הצלחה מקצועית, פיריון, עוצמה מדינית וצבאית, אויב ניגף, ייחודיות ורוחניות:

"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  ג בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.  ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ–שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.  ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.  ו בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.  ז יִתֵּן יְהוָה אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ:  בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.  ח יְצַו יְהוָה אִתְּךָ, אֶת-הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  ט יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ:" [כח 1-9].

במחלקת העונשים, לעומת זאת, מפורטות "מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת, וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" [כח 59].  רשימת הקללות הצפויות למפרי החוק מפורטת באופן מסמר שיער: מחסור חומרי, מחלות, הפלות, מומים, אדמה חרבה, אסונות סביבתיים, פירוק המשפחה, הצקה מתמדת מאוייבים והשמדה כללית. למעשה, נראה שבאגף הקללות הסופר המקראי משוכלל ויצירתי אף יותר מבחלק המברך! [כ-40 פסוקי קללה לעומת כ-15 פסוקי ברכה]. אנו מתוודעים מחדש לכל החרדות והפחדים הבסיסיים ביותר שלנו, שמלווים אותנו מקדמא דנא. הם ניבטים אלינו מן הפרשה הזאת, עד אשר אוזנו הרגישה של הקורא הישראלי בן זמננו לא ישאל: האם אין הנורא מכל כבר מממש ובא בימינו אנו?

טו וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.  טז אָרוּר אַתָּה, בָּעִיר; וְאָרוּר אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.  יז אָרוּר טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.  יח אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ–שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ.  יט אָרוּר אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וְאָרוּר אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.  כ יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה, וְאֶת-הַמִּגְעֶרֶת, בְּכָל-מִשְׁלַח יָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה–עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר, מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.  כא יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ, אֶת-הַדָּבֶר–עַד, כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ, מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  כב יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת, וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב, וּבַשִּׁדָּפוֹן, וּבַיֵּרָקוֹן; וּרְדָפוּךָ, עַד אָבְדֶךָ.  כג וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ, נְחֹשֶׁת; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ, בַּרְזֶל. כד יִתֵּן יְהוָה אֶת-מְטַר אַרְצְךָ, אָבָק וְעָפָר:  מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ.  כה יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף, לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ–בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו; וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.  כו וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד.  כז יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים), וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס–אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא.  כח יַכְּכָה יְהוָה, בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב.  כטוְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ, אֶת-דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל, כָּל-הַיָּמִים–וְאֵין מוֹשִׁיעַ.  ל אִשָּׁה תְאָרֵשׂ, וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה)–בַּיִת תִּבְנֶה, וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ; כֶּרֶם תִּטַּע, וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ.  לא שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ, וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ, וְלֹא יָשׁוּב לָךְ; צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ, וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.  לב בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת, וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם, כָּל-הַיּוֹם; וְאֵין לְאֵל, יָדֶךָ.  לג פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ, יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ; וְהָיִיתָ, רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ–כָּל-הַיָּמִים. לד וְהָיִיתָ, מְשֻׁגָּע, מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ, אֲשֶׁר תִּרְאֶה.  לה יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע, עַל-הַבִּרְכַּיִם וְעַל-הַשֹּׁקַיִם, אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא–מִכַּף רַגְלְךָ, וְעַד קָדְקֳדֶךָ.  לו יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ, וְאֶת-מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ, אֶל-גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן.  לז וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה–בְּכֹל, הָעַמִּים, אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ יְהוָה, שָׁמָּה.  לח זֶרַע רַב, תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה; וּמְעַט תֶּאֱסֹף, כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.  לט כְּרָמִים תִּטַּע, וְעָבָדְתָּ; וְיַיִן לֹא-תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר, כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת.  מ זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ, בְּכָל-גְּבוּלֶךָ; וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ, כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ.  מא בָּנִים וּבָנוֹת, תּוֹלִיד; וְלֹא-יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.  מב כָּל-עֵצְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ, יְיָרֵשׁ, הַצְּלָצַל.  מג הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה; וְאַתָּה תֵרֵד, מַטָּה מָּטָּה.  מד הוּא יַלְוְךָ, וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ; הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב.  מה וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ, עַד, הִשָּׁמְדָךְ:  כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר צִוָּךְ.  מו וְהָיוּ בְךָ, לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.  מז תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב, כֹּל.  מח וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם, וּבְחֹסֶר כֹּל; וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל, עַל-צַוָּארֶךָ, עַד הִשְׁמִידוֹ, אֹתָךְ.  מט יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר:  גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ.  נ גּוֹי, עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן.  נא וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי-אַדְמָתְךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא-יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ–עַד הַאֲבִידוֹ, אֹתָךְ.  נב וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל-אַרְצֶךָ; וְהֵצַר לְךָ, בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, בְּכָל-אַרְצְךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ.  נג וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר-יָצִיק לְךָ, אֹיְבֶךָ.  נד הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ, וְהֶעָנֹג מְאֹד–תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ, וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר.  נה מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם, מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל, מִבְּלִי הִשְׁאִיר-לוֹ, כֹּל–בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ, בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ.  נו הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, אֲשֶׁר לֹא-נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל-הָאָרֶץ, מֵהִתְעַנֵּג, וּמֵרֹךְ–תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ, וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ.  נז וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ, וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי-תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר-כֹּל, בַּסָּתֶר–בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ, בִּשְׁעָרֶיךָ.

על מה ולמה צפויים אנו להיענש בעונשים כה כבדים, ויש יאמרו, חסרי פרופורציה? מהי הסיבה לעונש? האם יש תכלית לכל זה? האם ישנה משמעות בקיום מצוות אלה, שהיא מעבר להגיון בריא ויצירת חברה שבה נוח וטוב לחבריה? על כך כותב המספר המקראי:

"וְהָיוּ בְךָ, לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.  מז תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב, כֹּל". [כח 56-57].

להבנתי, מטרת העל של כל המהלך החינוכי של שכר ועונש מתומצת בפסוקים אלה; התכלית העליונה היא לייצר השראה, דוגמא, אקזמפלר מוסרי, אשר מייצרת משמעות לחיים על פני האשמה; משמעות זו נובעת מתוך ומביאה לכדי השמחה וטוב הלב שיש בה שפע.

אני רוצה לטעון כי בקריאה ברוח האקסיסטנציאליזם נוכל לייצר כאן קריאה מצמיחה; קריאה המאפשרת לנו להתבונן על מערכת המצוות ותוצאותיהן המתוארת בפרשה, במרכיבי הברית השנייה בין העם לאלוהיו, בעין חדשה: מתוך גישה של הצבת ייעוד ומשמעות.

עבודת האל באמצעות עשיית הצדק, שמירה על צלם האנוש שלי ושל סביבתי, או בלשונו של רוטנשטרייך, קו- אקסיסטנציה עם הזולת מתוך הכרה בייחודיותו של היחיד בתוך הכלל, היא הייעוד של קיום מצוות; שורשה הוא בפתיחת הלב והיד כלפי האחר, והעולם בכלל, וזהו סוד משמעות הקיום האנושי.

בניגוד לתפיסות פילוסופיות קודמות, התפיסה שלפנינו גורסת כי לא ההארה אלא החוויה היוצרת תודעה היא עיקר העניין ביצירת משמעות קיומית. המהלך הפילוסופי הקיומי דוחק בנו לצאת מתוך ה"אני" וההארה השכלית-פרטית שלנו, תוך כדי מניעת ההיבלעות בכוליות, על ידי שימור זיקות של ייעוד ומשמעות בינינו לבין הזולת. מערכת הקללות כמו גם הברכות כל כולה מושתתת על יחס השניות בין אדם לאדם, אדם לטבע, אדם לאלוהיו. אנו רואים בפסוקים עצמם מדריך לחיים של משמעות בזיקה עם הזולת: דאגה לכל שכבות האוכלוסייה, חלוקה בין כל יצירי הבריאה את השפע, היא שמאמירה את ערכנו העצמי, היא שמעניקה את המשמעת הסגולית של היותנו עם ישראל, בני אדם בב"ית רבתי:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת–שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר:  וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ.  יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:  לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי.  יד לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי–עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.  טוהַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  {ס}  טז הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  יז אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו–וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.  יח וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו.  יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר [כו 12-19].

****

קריאת שמע שאנו מצווים בה מהדהדת את הקריאה שלעיל. הצהרת האחדות, הכוליות, "שמע ישראל ה' אלהיך ה' אחד" מחזיקה בתוכה את המתח בין האני והזולת, את השניות בין גוף שני רבים לבין האל, הזולת בה"א הידיעה, שאיתו שיח האמונה מתקיים. מתח זה עטוף כולו בפסוקים של אהבה: בין "אוהבת עמו ישראל" ובין "ואהבת את ה' אלהיך" מתקיימת מערכת זיקות של אהבה וחמלה, ברית של ייעוד ושל בחירה. הבחירה לפתחנו. אם נצליח לשמור על הסובייקט ועל ראיית האחר כסובייקט, בחינת "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לשמור על עצמנו מאיון בכוליות המטשטשת מחד, וחיבור לאחר שבינותינו. בסיום פירוט המצוות וקבלתם על ידי העם מסכמת התורה כך: "וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" [כז 26]. אמר, גוף שלישי יחיד מצד אחד, וכל העם, כוליות גדולה ומאחדת, מאידך.

*****

"ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת." ["הדבר" לאלבר קאמי, תרגמה מאנגלית אילנה המרמן, עם עובד, 2001, עמוד 270.[

אם נבוא לארץ הזאת, לחיים האלה, מתוך תחושה שהדבר לפתח רובץ, ייתכן שנצליח לשמור על עירנות. יתכן שלעיתים יפשה בנו הייאוש. וייתכן שברגע האחרון נראה את עצמנו ניצבים: בני אדם שזכו לחירות, לאחרות, לאחריות.

איפה אתן בחג?

2013-09-26 20.25.35
/גלית כהן קדם
למחרת הקפות שניות של שמחת תורה, עוד בטרם חלפה לה התכווצות השרירים מהריקודים, קראתי בהנאה פוסט שהעלה אב גאה בקבוצת הפייסבוק החביבה עלי "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור". האב סיפר בהתרגשות שבבית הכנסת בבסיס שבו בתו משרתת, ואליו היא מקפידה להגיע למניין באופן קבוע, הזמין אותה הגבאי לעלות לתורה. החיילת, כך סופר, עלתה לתורה לראשונה בחייה ועוד ב"מניין ביינישים (בני ישיבות, גכ"ק) כשר למהדרין, של בנים".
נניח, לרגע, בצד את תחושת האמפתיה המהולה בתסכול שעולה בי בכל פעם שאני קוראת כיצד אחיותיי הפמיניסטיות האורתודוכסיות נלחמות על מקומן במרחב בית הכנסת- מקום שניתן לנשים השייכות לקהילות שיוויוניות באופן מוחלט וללא שאלה כבר מערש הרפורמה במאות הקודמות. הרי הן נלחמות על ביתן שלהן, ואין זה ממקומי להציע להן לחפש בית אחר. יתרה מזאת, אני גם מבינה שבכל פעם שהן נוחלות פריצת דרך בחיזוק מעמדן של נשים דתיות הן זוכות כתגובת נגד לתואר "רפורמיות", שמקשה על התקבלותן כחלק מהנורמה ההלכתית בקהילותיהן. אבל נחזור לסיפור.
השמחה של פריצת הדרך הפמיניסטית במוצאי החג התפוגגה לה כשהיום כבר הופיעה כתבה באתר "כיפה" על כך שלראשונה חיילת עלתה לתורה בבית כנסת צבאי, וכי חלק מהחיילים מחו, הנושא התגלגל לרב הבסיס, ובעקבות זאת פורסמה הודעת דובר צה"ל: "בבית הכנסת בבסיס מתפללים חיילי וחיילות הבסיס וכן אזרחים תושבי השכונה. במהלך התפילה שנוהלה ע״י אזרח תושב האזור, עלתה צוערת מהבסיס לקרוא בתורה. לאחר האירוע התקיים בירור בנושא וכן חודדו הנהלים בבסיס לאירועים בעתיד". הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של החדר בו התקיים הבירור הדחוף הזה.
ושוב אנו עדות למבנה הברור כל כך בחיבור הישראלי המוזר הזה בין דת ומדינה: אלוהים, כביכול, מוריד פקודה למפקד שבשטח, הגבר. ואז, באותה תבנית, המפקד מורה לחייל, הגבר, שקובע עבור האישה את מקומה הראוי ואת אופן התנהלותה. ושוב, הדת, כמו משאבים חברתיים רבים אחרים כגון כסף, מיניות, חינוך- הופכת לקרדום החופר לנשים את מקומן הכלוא בשוליים. מבחינתי, כשומרת אמונים בדרכי לתרבות ולמסורת אבותיי ואימותי- מדובר בלא פחות מרמיסת ערכה של התרבות והמורשת שלנו ברגליים גסות, הנעולות הפעם בנעלי ב' משופשפות. הרמיסה הזאת אומרת: תחליטי, או שאת פמיניסטית או שאת יהודייה מחוייבת. ואני, כנאמר לעיל, לא מוכנה לקבל פקודות. לא בענייני הזהות שלי. ולא בלי לשאול את דעתי.
אבל אפשר גם אחרת.
בהקפות שמחת תורה בקהילה שלנו בחולון רקדנו ריקודי-עם עם ספר התורה, בדיוק כמו שהחלוצים והחלוצות עשו זאת: בדבקות, בשמחה- וביחד. נשים רבות החזיקו את ספר התורה כמערסלות תינוקת אהובה, מצטלמות עם הספר כאילו זכו סוף סוף להיות במחיצת חברה משכבר הימים. אני מודה, בכל פעם שאני רואה את ההתרגשות של נשים בעלייה לתורה, בריקודים עם התורה, באימהות שעומדות קרוב לבניהן ולבנותיהן בבת ובבר מצווה, אני כמהה לדעת: האם כך חשו נשים כשבפעם הראשונה לבשו מכנסיים? כשבחרו בבחירות? כשהתקבלו ללימודים גבוהים? כשיצאו ללחום? כשהתמנו לדירקטוריון? כשהחליטו שיש להן אהובה ולא אהוב? כשהחליטו להביא ילד לעולם ללא אב? כשהחליטו לצאת למאבק בכיכר? בכותל? כשהעירו לבדחן הסקסיסטי התורן שעובד לצידן? אני סבורה שכן.
הרי סוגיית הנגישות הנשים לעמדות מנהיגות בבית הכנסת, היא לכאורה מגזרית כל כך, ויש החשות שהיא שייכת לאותם דתיים ודתיות ולא לנו. אך בואו לא נתבלבל: היא  אותה גברת-דיכוי בשינוי אדרת. והאדרת הזאת, אמורה לכסות את כולנו בלילה צונן. והיא לא.
ועוד לא דיברנו על כך שדעות הפוסקים האורתודוכסיים חלוקות לגבי עליית נשים לתורה, ובוודאי בשמחת תורה שאז מעלים לתורה אפילו ילדים קטנים. איך אמרו לנו בצבא? אין לא יכול- יש לא רוצה. ויש נשים שרוצות, ויכולות, ועדיין נמנע מהן.
לפמיניזם היהודי והדתי בישראל יש מקום של כבוד בעיני בהובלת השינוי ביחסים בין המינים ובחופש מגדרי בישראל. תהליכי מפתח בחברה ובפוליטיקה מונעים מאותה מחוייבות עמוקה הן לתרבות היהודית והן למסורת ההומאניסטית. החיבור הזה הוא קריטי אם אנחנו רוצות ליצור חברת מופת; חברה שכזו צומחת מלמטה, מהשטח, מהמציאות המשפחתית, הקהילתית והמקומית- והיא תעשה שינוי. היא כבר עושה.
כשחלפנו בערב החג על פני הסוכה של השכנים, עטורה בשמות האושפיזין המסורתיים, גברים כולם, בתי בת השש נעצרה. במבט שואל היא הקיפה את הסוכה מכל צדדיה, חזרה אלי מוטרדת ואמרה: "אמא, הם שכחו לכתוב את האושפיזות!". חשבתי בליבי, מי יזכיר להם אם לא אנחנו?
אז איפה אתן בחגים?
[פורסם באתר און לייף בתאריך 30/9/13]