מה עוד עלינו לעשות על מנת להיאבק בגזענות ו"שנאת האחר" במערכת החינוך?

כתבתי את הדברים להלן לראשונה בחודש דצמבר 2010 מתוך תחושה קשה, שקיננה בי זמן רב, כי איננו עושים די בנושא אקוטי לחיינו בארץ הזו. המכתב נשלח בזמנו למנכ"ל משרד החינוך , שהפנה אותו ליו"ר המזכירות הפדגוגית אך לא זכה לתגובה או לדיון. בחלוף שנתיים, ולאחר שנאלצתי לעזוב את המשרד, עדכנתי את המסמך ושיתפתי בו קבוצה של אנשי חינוך  שהחלו להיפגש ולעסוק בנושא (זה היה באוקטובר 2012).  לצערי, הנושא לא יורד מסדר היום , אולם לשמחתי יש כעת עדויות הולכות ומתגברות כי רוח אחרת מנשבת במשרד החינוך, ויש פתח גדול לתקווה שיחל עיסוק  רציני בנושא.  התבטאויותיו החד-משמעיות של שר החינוך הרב פירון מעידות כי הוא מבין היטב את גודל האתגר. לפיכך, חשבתי לנכון להעלות את מחשבותיי והצעותיי כאן, על מנת שיוכלו לשמש כל מי שיחפוץ בכך.

אירועים חמורים שהתרחשו בארץ בשנים החולפות וחלקם ממש בשבועות האחרונים, כמו גם נתונים ומחקרים ארוכי טווח משקפים וחושפים בפנינו שוב ושוב עובדות מדאיגות על היקף העמדות הגזעניות בחברה שלנו. אני מכנה במילה אחת קצרה וקשה את שלל התופעות שהאירועים והנתונים משקפים: החשש מהאחר  / שנאת האחר / הרתיעה מהאחר / דעות קדומות ועמדות לא-דמוקרטיות הנובעות מכל אלו. כוונתי אינה רק ליחסים בין יהודים לערבים, שהם אכן אחד האיומים המרכזיים על לכידותה של החברה והמדינה שלנו, אלא לתופעות רחבות יותר של שנאת וחשש מ"האחר באשר הוא אחר" : חרדים, עולים מאתיופיה, הומוסקסואלים, פליטים, מהגרי עבודה וכו'. בין המחקרים שהציפו את הנתונים באופן סטטיסטי ניתן לציין למשל את "מדד הדמוקרטיה הישראלית" לשנת 2010, מחקרו של פרופ' סמי סמוחה "מדד יחסי יהודים-ערבים בישראל 2009" ("העשור האבוד", פורסם במאי 2010 – המחקר שיקף עמדות שליליות של כל אחד מהצדדים על האחר). המחקרים הללו בדקו את החברה הישראלית בכללותה (עולם המבוגרים), אך הם מצטרפים לנתונים קודמים, שפורסמו בסקר של פרופ' כץ והמרכז להעצמת האזרח, שעסקו בעמדותיהם של בני הנוער ("הנוער של היום – פני המחר של ישראל", מרץ 2010), ושיקפו עמדות דומות בקרב בני נוער.

לכל זאת הצטרפו שורה ארוכה של אירועים קשים שהחברה הישראלית חוותה בשנים האחרונות, בהם מעשי אלימות, התגרות, אמירות בוטות והשחתת רכוש, שכולם שוייכו למניעים גזעניים המכונים גם "פשעי שנאה" (Hate Crimes).

אירועים ונתונים אלו קיבלו חיזוק מתמיד בפגישותיי עם מורים רבים לאזרחות ומחנכים בכל רחבי הארץ. המורים הביעו תחושות קשות של תסכול ואף חסרי אונים מול עוצמות גילויי השנאה והגזענות בהם הם נתקלים בכיתות. מורות ומורים רבים סיפרו כי הפסיקו כמעט כליל לדון בכיתה בנושאים שנויים במחלוקת (ובמיוחד סביב הנושא היהודי-ערבי) כיוון שאינם מסוגלים להתמודד עם היקף הגזענות בדברי חלק מהתלמידים ומהסערה הרגשית שהנושא מעורר. חשוב לציין כי אין המדובר במורים באזורים מסוימים או בסוג תלמידים מסוים. מדובר על תופעה מערכתית כוללת: שמעתי זאת ממורים רבים באזור תל-אביב כמו גם ממורים בצפון ובדרום ; שמעתי זאת ממורים לתלמידים חזקים מבחינה לימודית וסוציו-אקונומית כמו גם ממורים לתלמידים חלשים מבחינות אלו ; שמעתי זאת ממורים בממלכתי כמו גם בחמ"ד ובמגזר הערבי. אני משווה את הבעיה הזו לבעיות מערכתיות אחרות המאפיינות את המערכת שלנו: משבר האוריינות, משבר האלימות וכו'. מן הסתם, יש גם קשר בין הדברים.  אני מזכיר כי בשנים האחרונות היו בקרב בני נוער ואף בבתי הספר כמה וכמה אירועים של אלימות קשה, שסיבותיהם "שנאת האחר" (מה שמשוייך גם כן לקטגוריה של Hate Crimes).

המורות והמורים פנו אליי (כנציג ה"מערכת") שוב ושוב על מנת להתריע על התופעה ובבקשה לסייע להם בתחושת חוסר האונים החינוכי בו הם מצויים. במקצוע האזרחות נושאים אלו עולים תדיר בכיתה, וזאת במסגרת תכנית הלימודים, אך אני מניח כי תובנות אלו הן נחלתם של מורים , מחנכים ומנהלים רבים בכלל המערכת.

העוצמות הרגשיות של המצוקה והתסכול בקרב מורים כה רבים הם לטעמי נימוקים חזקים יותר מכל הסקרים והמחקרים לחשיבה ופעולה מערכתית דחופה בנושא זה. לאחר שיחות כאלו עם מורים, חשתי כי כל פועלנו (הרב והחשוב) בתחום של חינוך אזרחי אינו נותן מענה אמיתי ונכון לאחת הבעיות המרכזיות המאיימות על פניה של החברה ומערכת החינוך שלנו.

להלן אציע קווי מחשבה לפעולה בנושא, במספר שלבים:

א.      הגדרת הבעיה וחשיבותה בסדרי העדיפויות של המערכת.

ב.      מסקנות מהתנסות של עשייה בתחום.

ג.        פתרונות אפשריים ברמה המערכתית.

 

הבעיה ומקומה בסדרי העדיפויות

בתחום החינוך הערכי עוסקת המערכת שלנו במטרות ומשימות רבות. אין נושא שאיננו מטופל, אולם השאלה היא תמיד מהו היקף ועומק הטיפול בכל נושא, ומהו מקומו בסדר העדיפויות.

בשנים האחרונות הושם דגש במיוחד על שני כיוונים מרכזיים (שגם הושקעו ומושקעים בהם משאבים רבים): החינוך למעורבות חברתית ולאזרחות פעילה [לדוגמא: מטלות הביצוע באזרחות, תעודת בגרות חברתית וכו'] ו- חינוך לפטריוטיזם וזהות יהודית [לדוגמא: פרויקט "נעלה לירושלים" , פרויקט הכנה לצה"ל, מסעות לפולין, מקצוע מורשת תרבות ישראל  וכו']. שני הנושאים הללו הינם , ללא ספק, משמעותיים וחשובים ביותר, והשטח החינוכי אף מעיד על הרצון והצמא לעיסוק בהם.

נושא מרכזי נוסף שהמערכת מטפלת בו בשנים האחרונות הוא בעיית האלימות,  אך בכך עוסקים בעיקר בפן הייעוצי/רגשי או המשמעתי, ובעיקר מטפלים ברובד התוצאות ולא בסיבות העומק.  תוצאות המחקרים (אלו שהובאו קודם ומחקרים וסקרים אחרים) מראות כי הגזענות מתבטאת בראש ובראשונה בעמדות והשקפות, שבאות לידי ביטוי לאחר מכן גם במעשים (שחלקם גולשים לאלימות, אך זהו לא מלוא היקף הבעיה).

הסקרים אף מראים כי דווקא בנושא הפטריוטיזם ותחושת ההזדהות והמחויבות למדינה אין בעיה מערכתית בקרב בני הנוער ורובם מביעים עמדות של הזדהות ומחויבות למדינה ולזהות היהודית והציונית שלהם (הדבר עלה גם בסקר של המרכז להעצמת האזרח לגבי בני הנוער, וגם בסקרים ובמחקרים האחרים לגבי כלל האוכלוסייה הישראלית – ראו "מדד הדמוקרטיה הישראלית 2012" של המכון הישראלי לדמוקרטיה).

לטעמי, השלב הראשון בטיפול בבעיית הגזענות / שנאת האחר  של תלמידינו היא להציב (מחדש) בעיה זו כמרכזית בסדר היום של כלל המערכת (לצד המטרות הערכיות האחרות שפורטו), ולהצהיר עליה בגלוי כנושא העומד בסדר עדיפויות דומה לנושאי הליבה האחרים של החינוך הערכי.

כאשר אנו באים ליישם את חוק החינוך הממלכתי, אנו רואים שבאותה נשימה דורש מאיתנו החוק "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים" (סעיף 2(2) לחוק). ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, צריכים להתפרש במערכת החינוך בכפיפה אחת כהזדהות, שייכות מחויבות וגאווה במדינת הלאום היהודית, יחד עם מעורבות חברתית ואזרחית בה, וזאת ללא שנאה או סלידה ממי שהוא "אחר" בתוכנו. כיום אנו שמים דגש עיקרי ומשקיעים מאמצים ומשאבים רבים בשני הרכיבים הראשונים, ופחות מדי ברכיב השלישי.

 

מסקנות מהתנסות של עשייה בתחום

הצוות אותו הובלתי במשרד החינוך בשנים הקודמות עסק בחשיבה ובמספר מצומצם של התנסויות מתוך מטרה להציע טיפול חינוכי לנושא המאבק בגזענות. מסקנותינו היו, בין השאר:

  1. מבדיקה של הכתיבה בתחום זה מסתבר כי קיימים מחקרים אקדמיים לא מעטים (בתחומים של פסיכולוגיה פוליטית וחינוך) בנושא עמדות גזעניות, אולם כמעט ולא מצאנו "תרגום" של מסקנות מחקריות אלו לקווי פעולה פדגוגיים-חינוכיים קונקרטיים. זהו שדה שטרם נחרש דיו, ובוודאי לא ברמה המעשית במוסדות החינוך ובגופי ההכשרה למורים.
  2. קיימת נטייה רבה במערכת החינוך לשייך את הטיפול בנושא המאבק בגזענות לנושאים כלליים יותר, דוגמת סובלנות או הכרת האחר. בנושאים אלו מטפלת המערכת באופן נרחב יותר כבר מזה שנים רבות, והם  גם נושאים בעלי אוריינטציה פוזיטיבית ולא נגטיבית (חינוך ל"מה ראוי" ועל כן פחות מעורר מחלוקת , ולא ל"מה לא ראוי" ועל כן מטריד ורגיש). מסיבות אלו מובנת הנוחות של מערכת החינוך להחזיק בעמדה (המבוססת על עובדות, אך המוטעית מבחינה מהותית) שקיים כבר בקרבה טיפול בסוגית הגזענות. כפי שלמדנו מהמחקר בתחום, וכפי שיודעת כל מורה, העובדה שמלמדים מהי סובלנות ומה חיובי בה או שנפגשים עם "האחר", כלל וכלל אינה מבטיחה  שיטופלו באופן מהותי עמדות ותפיסות גזעניות בקרב התלמידים.
  3. הטיפול החינוכי בנושא הגזענות הוא מצד אחד צורך אקוטי, אותו מביעים מורים, מחנכים , מנהלים ומפקחים – ומצד שני  מעורר חשש רב בקרבם, שכן זהו "שדה מוקשים" שמעורר חשש להכנס אליו,  ובנוסף המורים מרגישים (ובצדק) שאין בידם כיום "מפרקי מוקשים" טובים מספיק לעבודה החינוכית היעילה בכיתות. על כן , עצם העיסוק בנושא דורש שבירת חומות של התנגדות וחשש בקרב הצוות החינוכי והתמודדות שלהם כמבוגרים ואזרחים עם התופעות עצמן.
  4. מסקנתי החד משמעית לגבי דרך הטיפול החינוכי-פדגוגי בנושא הינה שרק שילוב בין שלושה תחומים חינוכיים יכול להביא לתוצאות עומק אמיתיות של שינוי בתפיסות ערכיות המוביל גם להתנהגות :

–              הפן הקוגניטיבי : ידע, מושגים, הכרות היסטורית עם התופעה, השלכותיה הקשות והמאבק בה, ידע על ה"אחרים" שיפחית סטריאוטיפים לגביהם , וכו'.

–              הפן החווייתי  : עיסוק ב"אחר" ועיסוק ביחסנו כלפיו על ידי חוויות כגון: ספרות ואומנות, סרטים, סרטונים, ביקורים, סיורים, מפגשים וכו'.

–              הפן הרגשי: טיפול בסוגית יחסנו ל"אחר" מתוך ההיבט הרגשי והפסיכולוגי – הן האישי והן הקבוצתי (במסגרת "קבוצת השווים").

שילוב בין שלושת התחומים הללו באופן משמעותי ואפקטיבי במערכת החינוך הוא יעד קשה להשגה. הוא דורש יכולות וכישורים רבים מצד המורה או לחילופין שיתוף פעולה אינטנסיבי ומעמיק בין גורמים שונים בבית הספר באופן מתמשך.  ברמת מטה משרד החינוך או ברמת גופי החינוך האחרים העוסקים בהכשרות המורים מדובר גם כן בשינוי פרדיגמות העבודה הרגילות ובשיתופי פעולה שאינם טריוויאליים.

כמה ארגונים הפועלים בתחום, וכן המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך קיימו מספר התנסויות עם מורים,  אשר שילבו בין כל המטרות הללו: עיסוק מפורש בסוגית הגזענות ("ללא כחל וסרק"), הצפת הקשיים והאתגרים בכך, מתן כלים חינוכיים ופדגוגיים קונקרטיים, שילוב בין הפן הלימודי, החוויתי והרגשי, התמודדות של המורים עצמם עם השלכות התופעה על חייהם. מספר המורים שנענו מצומצם יחסית (בשל העובדה שהנושא אינו מתועדף גבוה בסדרי העדיפות הנדרשים מהמורים במערכת), אולם רוב מוחלט מקרב המורים שהשתתפו חשו כי ניתנו להם כלים משמעותיים להתמודדות חינוכית עם התופעה.

מסקנתי מכך הינה כי המערכת חייבת לדרוש מהמורים לעבור הכשרות רציניות בנושא (מה שחלקם אינם מעוניינים בו כיום, גם אם כולם יסכימו כי הוא חשוב), ולספק להם את הכלים והאפשרויות המתאימים לכך. לשם כך, יש להיערך בהתאם, מתוך ראייה מערכתית וארוכת טווח.

 

דרכי פעולה אפשריות

עלינו לדרוש אמירה ועשייה יותר משמעותית של המערכת בנושא המאבק ב"שנאת האחר" .

פעולה כזו של המערכת חייבת להתחיל ב"אמירה": מסמכים, מכתבים, חוזרים ונאומים , אך היא חייבת להיות מגובה גם במעשים בשדה החינוכי הממשי: גיבוש תכנית פעולה מערכתית, הקצאת משאבים, הכשרות, וכו'.

בשנים האחרונות נכתבו כבר מספר דוחות , מחקרים ומסמכים בנושאים אלו  ואין טעם בהקמת עוד ועדה או בכתיבת עוד מסמכים תיאורטיים.  הבעיה גלויה וקיימת בפנינו, ויש לפנות מיד לפסים מעשיים של טיפול בה, באמצעות אנשי שטח ואנשי אקדמיה המומחים בתחום. מאידך, דרך הפעולה אינה כה חד משמעית, וקיימות כמה אפשרויות. להלן אציע כמה מהן, וזאת מתוך מטרה שיערך דיון מעמיק בעניין, כך שגם משרד החינוך וגם בתי הספר וגופי החינוך האחרים יוכלו לגבש ולהוביל קו פעולה ברור בעניין.

א.      הטלת משימה של גיבוש תכנית מערכתית להתמודדות עם הנושא בבתי הספר על "כוח משימה" משותף שיכלול אנשי אקדמיה וארגונים, מומחי תחומי הדעת (המזכירות הפדגוגית), אנשי החינוך החברתי (מינהל חברה ונוער) ואנשי הפסיכולוגיה (שפ"י). כולל: הקצאת משאבים מתאימים ליישום התכנית ולהכשרות למורים , יועצים ומנהלים בתחום.

ב.      שילוב הנושא כמרכזי במסגרת הועדה לחינוך ערכי של משרד החינוך , וגם בקריטריונים לתקצוב דיפרנציאלי של בתי הספר שהיא מגבשת.

ג.        הכנסת הנושא לתכניות העבודה השנתיות של משרד החינוך, על מנת שהנושא יופיע בתכניות העבודה של היחידות הרלוונטיות השונות, מתוך מטרה שכל יחידה תעמיק את הטיפול בו בתחומה. בקדנציה הקודמת לא היה כמעט זכר לנושא זה בתכנית העבודה הרב שנתית של משרד החינוך.

ד.      הכללת מדדים של תפיסות עולם ערכיות כלפי "האחר" במסגרת מדדי האקלים הבית ספרי במיצ"ב. כיום נבדק נושא האלימות ונושא יחסי מורים-תלמידים, אך אין כל שיקוף לתפיסות העולם הערכיות של התלמידים כלפי ה"אחר". מדד שכזה ישקף באופן ברור מהם המוקדים והנושאים בהם יש לטפל, גם אם יש חשש שיציב בפנינו מראה לא נעימה.

ה.      הקמת "מועצה ציבורית" של אנשי חינוך לדיון בדרכים לטיפול בסוגיה במערכת החינוך.

ו.        שילוב הנושא והדיון החינוכי  והפדגוגי בו באופן מובנה בהכשרות מנהלים ("אבני ראשה")

ז.       הטמעת ההתמודדות עם הנושא במסגרת הכשרות המורים – במכללות (הכוונה היא לכלל המורים המתכשרים להוראה, ולא רק למורים למקצועו זה או אחר).

ח.      חיזוק התחום של חינוך לחיים משותפים , תוך דגש על חיבור וקישור בין 3 מרכיבים מרכזיים: הפן הלימודי, הפן החוויתי/מעשי, הפן הרגשי.

ט.      אמירות ברורות של ראשי המערכת למורים ולמנהלים בנושאים אלו, באפיקים המוכרים: חוזר מנכ"ל, כנסים, נאומים וכו'. אמירות אלו צריכות לשקף את התובנה לפיה מניעת גזענות אינה קשורה כלל ועיקר לעמדות פוליטיות ומפלגתיות. להפך, זהו תנאי מקדים ומשותף לכל מי שרוצים להבטיח שיח פוליטי לגיטימי וראוי בין ימין לשמאל, דתיים וחילוניים, וכו'.

הטיפול בבעיה זו הוא מורכב וסבוך, אך אני מאמין כי זו צריכה להיות מחויבות מרכזית שלנו כמערכת  חינוך.

מודעות פרסומת