המורה, למי אתה מצביע?

יומיים לפני הבחירות לכנסת העשרים.

זה התחיל משאלה 'תמימה', בשיעור בכיתה י"ב , מגמת חמש יחידת אזרחות. קבוצה קטנה ואיכותית, שאני מלווה כבר שנה שנייה, ויש בינינו יחסים מאד טובים. למדנו ביחד כבר כמעט כל נושא שנוי במחלוקת שיש במדינה: חברה וכלכלה, דת ומדינה, יהודים וערבים. אני אוהב את הדיונים בקבוצה הזו, ולעיתים אף משתתף בהם לא רק כמורה ומנחה אלא גם כאזרח בעל תפיסות עולם. תמיד אמנם בזהירות, בהסתייגות ובצניעות.

היום באתי לשיעור עם חולצת "תבחר – או שיבחרו בשבילך". בהתלהבות רבה הקרנתי מצגת על כרזות בחירות מ-49' ועד היום, ודיברנו ארוכות על 'מה נשתנה' מאז ועד עכשיו. פתאום פונה אליי אחת התלמידות: תגיד, אתה יכול להגיד למי אתה מצביע? פצחתי בהסבר ארוך על מקרה אדם ורטה, הוועדה במשרד החינוך שניסחה חוזר מנכ"ל בנושא (ובה הייתי חבר), והעובדה שמותר, בסייגים, אבל אני בוחר שלא.

והיא – הקשתה: אבל אני רוצה שתגיד לי למי אתה מצביע, חשוב לי לשמוע את דעתך. גם האחרות לחצו: למה לא בעצם?. מסתבר שהיא מצביעה פעם ראשונה, והכריזה שגם כל המשפחה שלה אף פעם לא הצביעו והפעם שכנעה אותם ללכת איתה והיא תגיד להם במי לבחור… (טוב, לפחות בסעיף של יצירת מודעות פוליטית קיבלתי ציון גבוה). הפיתוי הלך וגבר.

ניסיתי להסביר שזה לא נראה לי הגון או אתי, מחשש שאני אשפיע עליה, במיוחד כשהיא מתלבטת. והיא בשלה: אבל אני מאד מעריכה את עמדתך, ובכלל- אני הרי לא אעשה כל מה שתגיד לי, חשוב לי רק לשמוע מה אתה חושב בנושא כדי שאוכל לגבש דעה. כל העיניים הביטו בי… האחרים היו כמובן מאד סקרנים, והיא – נשמעה משכנעת. בכל זאת מדובר בבחורה בת 18, עצמאית, ביקורתית, דעתנית. לא אחת שמישהו יכול לשטוף לא את המוח בדיבורים נמלצים. אז למה לא, בעצם? ניסיתי תרגיל התחמקות נוסף. ביקשתי מכל תלמיד בכיתה שהיה מעוניין, להגיד במי הוא תומך ולנמק, וכך לנסות לשכנע אותה. אחר כך ניסיתי לבדוק איתה מה חשוב לה בעצם: את השמאל היא לא רוצה מסיבות ביטחוניות, את הימין היא לא רוצה מסיבות כלכליות-חברתיות ואת המרכז – מסיבות פרסונליות של אמון במועמדים. טוב, אז איזה משלושת השיקולים חשוב לך יותר? לא עזר. והיא – עדיין לא יודעת, מתלבטת, ולוחצת – נו , מה אכפת לך, תגיד …

מודעות פרסומת

ואף על פי כן …. חינוך פוליטי (בין טבעון לחולון)

עוד תלמידה כתבה מכתב תלונה על המורה שלה לשר החינוך והארץ רגשה.

בימים אלה אני מוצא את עצמי חוזר ונזכר בתקופה הקשה שעברתי לפני שנה וחצי. במאבק על דמותו של החינוך האזרחי בישראל נוצר השבוע עוד סיפור שיהפוך לסמל, וזאת לצד הטלטלה בחייו של איש חינוך נוסף – טלטלה שאני מכיר היטב, לצערי.  על אף ההבדלים בין שני האירועים ועל אף שאינני סבור שהמורה אדם ורטה ואני מחזיקים באותן דעות, אינני יכול שלא לחוש הזדהות ואמפתיה נוכח המתקפה על המורה "החשוף בצריח" ועל התפיסות הפדגוגיות שאני מאמין בהן ואשר עומדות כאן למבחן. במוקד הסערה: השאלה האם למורה מותר להביע את עמדותיו הפוליטיות בכיתה, במיוחד אם אלו אינן עמדות קונצנזוס בשיח הציבורי ויש הרואים בהן אפילו חתירה תחת מוסכמות היסוד עליהן מבוססת המדינה.

כפתיחה, אני מציע שנזכר בפרשה דומה, מימים רחוקים. באותו מקרה, ביקש אדם המזוהה עם אחת ממפלגות השוליים להתקבל לעבודה בבית ספר תיכון. משרד החינוך לא אישר את העסקתו. המורה שפנה בתלונה קיבל מכתב בזו הלשון:

"משרד הביטחון התנגד להזמנתך כמורה מפני שאתה מטיף בספרך ובעיתונך להשתמש בנשק נגד   צבא הגנה לישראל וממשלת ישראל  במקרים הנראים לך".

נשמע מוכר? התאריך איננו ינואר 2014, כי אם 25 בנובמבר 1950. המורה היה ד"ר ישראל שייב (לימים אלדד), מאנשי לח"י, וכותב המכתב היה לא אחר מאשר שר הביטחון (וראש הממשלה) דוד בן-גוריון. אלדד, שנתפס באותם ימים מאיים על הקונצנזוס של המדינה הצעירה, סולק ממשרתו בבית הספר בהנחיה ישירה של בן-גוריון. המורה שייב לא ויתר, פנה לבג"צ, והרכב של שלושה שופטים קיבל עתירתו (למתעניינים: בג"צ 144/50  ד"ר ישראל שייב נגד שר הביטחון ואחרים, פ"ד ה (1) 399) [ולמי שלא זוכר – ד"ר ישראל אלדד (שייב) הוא אביו של ח"כ לשעבר אריה אלדד]. הנימוק של פסק הדין היה פורמליסטי מובהק (טענה לחוסר סמכות), כמקובל באותה תקופה, אולם המשמעות המהותית היתה ברורה לכל: אדם לא יפוטר ממשרתו כמורה רק בשל דעותיו הפוליטיות, גם אם אלו דעות רדיקליות וחורגות מהקונצנזוס. בג"צ לימד את בן-גוריון לקח חשוב על גבולות הכוח של הדרג הפוליטי.

אז מה נשתנה? מאז שנות החמישים השתנה השיח הפוליטי בחברה הישראלית לבלי הכר,  וגם המצב החוקי השתנה (נחקק חוק חינוך ממלכתי, חוברו חוזרי מנכ"ל, אומץ דוח קרמינצר) –  אך הוויכוח העקרוני היום אינו רחוק מפרשת שייב.  האם אסור למורה שעמדותיו בשולי הקשת הפוליטית – בין אם הוא תומך בחד"ש או לחילופין באיחוד הלאומי – ללמד במערכת החינוך הממלכתית? או ליתר דיוק: האם אסור לו להביע את עמדותיו?

רבים טועים לחשוב כי כמו בימי בן-גוריון, גם היום אסור לעסוק בפוליטיקה בבית הספר ואסור למורים להביע את עמדותיהם. הדבר כמובן שגוי. חוזרי מנכ"ל ותכניות הלימודים מעודדים ואף מחייבים לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת – כחלק ממה שקרוי חינוך פוליטי.  התודעה של רבים מהמורים שאני מכיר  השתנתה. רובנו מבינים כיום כי ממילא כל מעשה חינוכי הוא פוליטי במהותו. ברור לנו כי בן-גוריון לא היה פחות פוליטי משייב, ולא שאף פחות ממנו להשפיע על עמדות הציבור, אבל הוא ניצב בלב הקונצנזוס ואילו שייב בשולי המחנה. כל שלטון, בכל תקופה, מעדיף שהמורים בבתי הספר יביעו עמדות רק מסוג מסוים –  כאלו הנמצאות בחיקו החם של המרכז הפוליטי. השאלה המאתגרת (והקשה) במדינה דמוקרטית היא עד כמה יכולה וצריכה מערכת חינוך להיות סובלנית ולאפשר הבעת עמדות שאינן בון-טון חברתי. כאמור, כיום מוסכם כי אחד מתפקידיו של בית הספר הוא להעניק חינוך פוליטי-אזרחי, אולם שאלת יכולתו של המורה להביע את עמדותיו עודנה מעסיקה אותנו כאנשי חינוך. אני נתקל בה כל העת בחדרי המורים ובמוסדות להכשרת מורים בהם אני עובד. בפסק הדין שייב מציע השופט חשין קריטריון מעולם המשפט ושלטון החוק כמענה לבעיה: כל עוד עמדות המורה אינן בלתי חוקיות (גם אם מקוממות), אין יכולות הרשויות למנוע ממנו ללמד. אני מסכים לקריטריון החוקיות , שמשמעו בימינו הוא שמורה אינו יכול להביע בכיתה דעות גזעניות או מסיתות לאלימות ולהמרדה בשם חופש הביטוי. אולם, מניסיוני כמורה וכחוקר בתחום אני מבקש להציע עוד כמה תנאים הנדרשים לכך שמערכת חינוכית תוכל לאפשר דיונים מורכבים.

התנאי הראשון הוא הגינות של המורה בהובלת השיעור. הגינות זו משמעה שיוצגו באופן מאוזן ככל הניתן מגוון של השקפות, שיינתן חופש ביטוי לכלל התלמידים, שיובאו לכיתה בדרכים אחרות (כגון סרטונים, הרצאות או כתבות) גם עמדות שאינן באות לידי ביטוי בקרב הנוכחים בה. ההגינות מחייבת את המורה להביע את עמדתו באופן רגיש לעובדה שתלמידים רואים בו דמות לחיקוי ועל כן עליו לנקוט בשורת אמצעים להבטיח שאף תלמיד לא ירגיש שעמדת המורה מחייבת אותו.

התנאי השני הוא ביקורתיות. משמעו שגם המורה וגם התלמידים יפעילו חשיבה ביקורתית לא רק על דעות של אחרים אלא גם על דעותיהם שלהם. המורה צריך לתת דוגמא אישית לא רק בכך שהוא מביע עמדות מנומקות, אלא גם בכך שהוא פתוח לביקורת עליהן ואינו משדר תפיסה דוגמטית או אינדוקטרינרית.

התנאי השלישי הוא אמון. על מנת להצליח לדון בסוגיות שנויות במחלוקת וגם להביע עמדות (ע"י התלמידים ולעיתים גם ע"י המורה) יש צורך בבניית יחסי אמון בין המורה לכיתה. לכן, יש להימנע לדעתי מלהביע עמדות לפני שהתבססו יחסי אמון כאלה. יתכן גם לעיתים שהמורה ירגיש שבכיתה אחת יש יחסי אמון ולכן אין בעיה להביע גם את עמדותיו, ואילו בכיתה אחרת היחסים אינם פתוחים ולכן יצניע את עמדותיו.

התנאי הרביעי והאחרון נובע גם הוא מעניין האמון, אך כיוונו הפוך: האמון שהמערכת צריכה לתת למורה הניצב ב"חזית" הדיון בסוגיות שנויות במחלוקת, ובמילה אחרת: גיבוי.  מורה שנכנס לכיתה ועוסק בחינוך אזרחי (ויכול להיות שזה מורה למחשבת ישראל, לגיאוגרפיה, לאמנות, לאזרחות וכו'..) נכנס במידה מסוימת ל"שדה מוקשים". אני מכנה זאת חלק מ"הסיכון המקצועי" של כל מחנך לאזרחות. כשם שלרופא יש סיכון מקצועי (אך החברה והמערכת מעודדות אותו להמשיך לערוך ניתוחים מסובכים על מנת להציל חיים) ולמהנדס יש סיכון מקצועי (אך החברה והמערכת מעודדות אותו להמשיך ולתכנן מבנים מורכבים על מנת לאפשר נגישות ונוחות) – כך גם מצבו של המורה. החברה והמערכת צריכות לעמוד מאחורי כל מורה הנכנס לכיתה ולהבין כי הוא עושה מעשה חשוב וחיוני (חינוך פוליטי), שיש בצדו סיכונים מקצועיים. לעיתים המורה יכול למעוד בלשונו או להקצין באופן בלתי ראוי בדבריו, לעיתים תלמידה יכולה לפרש בצורה שגויה את דבריו, לפעמים השיעור עלול "להתפוצץ". לטעמי, המערכת צריכה לגבות את המורה, כל עוד פעל בצורה סבירה לפי כל התנאים שפרטתי (חוקיות, הגינות, ביקורתיות, אמון). כל אחד מאתנו כמורה מבין שללא תחושת הגיבוי הזו – אף אחד לא יעז להכניס את קצה רגלו לאותו "שדה מוקשים" הקרוי חינוך פוליטי ואקטואלי.   גיבוי זה אינו צריך להיות אוטומטי בכל מקרה ובכל מצב, אבל זוהי ברירת המחדל. עד שלא הוכח אחרת – חזקה על מנהלת בית הספר, שמכירה את המורה ונתנה בו אמון בכך שהפקידה בידיו כיתה, שהמורה עשה את מלאכתו נאמנה (וההשוואה לרופא או מהנדס מתבקשת שוב: גם שם יש מנגנונים לבירור תקלות והפעלת סנקציות בהתאם, אך רופא אינו מאוים בפיטורין בכל פעם שקרתה חס וחלילה תקלה מקצועית בחדר הניתוח).

בעניין זה אני חייב להוסיף כי הדרך הטובה ביותר של מנהלים לוודא שהאמון שהם נותנים במורים אינו מופרך, הוא לנהל באופן שוטף שיח חינוכי ופדגוגי בנושאים הללו עם אנשי הצוות. הבירור המשותף של הסוגיות הללו בכל חדר מורים הוא חיוני. חשוב להדגיש: לא קיימת ולא צריכה להתקיים הסכמה בשאלה "האם רצוי שמורה יביע את עמדותיו בכיתה"  (בניגוד לשאלה : "האם זה מותר?" , לגביה התשובה לטעמי היא חיובית, בתנאים שפרטתי).  אני כשלעצמי לא נהגתי בעבר ואינני נוהג כיום (כמורה בתיכון בחולון) להביע עמדות מפורשות בכיתה בדרך כלל. במפגשים שלי עם מורים רבים שמעתי עמדות ותובנות רבות ומגוונות בהתיחס לשאלה זו, ולרבים יש נימוקים משכנעים מדוע לא להביע את עמדתם האישית בדרך כלל. אין כאן תשובה נכונה אחת, אך צריך להיות ברור כי מורה שבחר לשתף בעמדותיו אינו חוטא או מסתכן בשל כך. זו הסיבה לחשיבותו של השיח המברר בין אנשי הצוות החינוכי בנושא. אני מקווה כי הפרשה הנוכחית תביא מנהלים רבים לנהל שיחות כאלו עם המורים והמחנכים שלהם, ובכך לאזן את התחושה הקשה של צנזורה וסכנת "צנזורה עצמית" העולה מהדיווחים בכלי התקשורת .

האפקט המצנן הוא הסכנה הגדולה ביותר מפרשת אדם ורטה. אלפי מורים שנחשפו לדיווחים העיתונאיים לא צריכים להמתין לתוצאות השימוע. אצל חלקם המסר כבר נקלט: מי שרוצה לשמור על עצמו מהסתבכויות מיותרות – ירחיק עצמו משדה המוקשים של דיון בסוגיות שנויות במחלוקת בכלל ומהבעת עמדותיו בפרט. נגד סכנה זו יש לצאת באופן ברור, ואין כמו פתיחת הנושא לדיון חינוכי בחדרי המורים על מנת להשיג זאת.

אם נחזור ללקחים מפרשת שייב לתקופתנו, נדמה לי כי כל אנשי החינוך, מכל קשת העמדות, צריכים להיאבק על אופייה הפלורליסטי והמכיל של מערכת החינוך שלנו. זהו מאבק על דמותו של החינוך בישראל, מאבק ששווה את המחיר שחלקנו שילמנו ומשלמים על ניהולו.   אני כשלעצמי רחוק מעמדותיהם של אנשי חד"ש מזה וגם מעמדותיהם של אנשי האיחוד הלאומי מזה, אך אני מאמין כי אלו ואלו רשאים למד בבתי הספר שלנו, ולחשוף את תלמידיהם לתפיסות עולמם, כל עוד יעמדו בסטנדרטים המקצועיים של חוקיות, הגינות, ביקורתיות ואמון. הסטנדרטים הללו צריכים לחול בצורה דומה בכל זרמי החינוך שלנו – הממלכתי, הממלכתי-דתי, הערבי והדרוזי. בכולם יש התלבטויות לגבי גבולות חופש הביטוי של המורה כמחנך לאזרחות, וכל מי שמבקש לעצמו את החופש החיוני הזה צריך לעמוד בקריטריונים הללו המעידים על מקצועיות.

ולסיום, שתי הצעות מעשיות:

לדבר , לדבר, לדבר : אני קורא לכל מורה לבקש מהנהלת בית ספרו לקיים דיון חינוכי ופדגוגי בצוות בנושא חשוב זה על מנת לדון ולברר יחד (באופן דיאלוגי ורב-פנים, כמובן) את העמדה החינוכית הרצויה.

לעגן: אני קורא למשרד החינוך לעגן את "גבולות הגזרה" הברורים בחוזר המנכ"ל, ברוח פסק דין שייב ודו"ח קרמניצר, ומציע את ארבעת הקריטריונים שפרטתי קודם כבסיס לתפיסה החינוכית המתאימה לכך.

רק כך נבטיח שמעז יצא מתוק, ומורים בישראל ידעו שיש להם יכולת וגיבוי לעשות חינוך פוליטי ולא לחשוש ממנו.