'משה, אולי די עם התירוצים?' / מחשבות לפרשת שמות

'משה, אולי די עם התירוצים?' /מחשבות לפרשת שמות תשע"ה, גלית כהן קדם

משה בורח מגורלו ופוגש את ייעודו בדמות מסר אלוהי בתוך סנה בוער. אירוע הסנה, הראשון מבין אותות ומופתים, אמור לתת לו את הכלים לחזור למקום ממנו ברח, ולהושיע את העם.

אך משה, בתפיסתו העצמית, אינו רואה את הפוטנציאל שהאל רואה בו; הוא אמנם עונה "הנני" אך אינו רואה את המשימה שהוטלה עליו כאפשרית. בדיאלוג עם האל, בו משה מקשה קושיות קצרות וממצות, ואלוהים עונה בנאומים, לעיתים חסרי אמפתיה וסבלנות, משה אמור לקבל מענה על כל ספקותיו- ומתוך כך לקבל תדרוך למסיבת העיתונאים הקרובה. מה קורה בשיחה הזאת שמאפשר למשה בסופו של דבר לצאת לדרך?

משה מעלה ארבע סיבות/ טענות /תירוצים מדוע לא עליו המלאכה לגמור;

הראשונה: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם?" [שמות ג 11]. טענה זו כורכת בחובה שתי הנחות; אחת, שיש היררכיה; לא כל אחד יכול פשוט לגשת אל מוקד הכוח ולחולל שינוי. התפיסה השנייה מניחה כי ישנם תפקידים בעולם, והושעת העם, נניח, אינה במסגרת תפקידו בעולם. על כך עונה ה': "כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ". כלומר, תמיכת האל, זכותו וכוחו של הנצח אינם שמורים רק ליחידי סגולה. האנכי של משה מהדהד את האנכי של עשרת הדברות: אנכי הוא אנכי ה' אלהיך, האדם היחיד נברא בצלם, והוא חלק מן הבריאה ומן הכוחות הפועלים בעולם, לא פחות מבעל שררה זה או אחר. השיוויון בפני האל מחזיר את הברואים כולם לשורה אחת של בני תמותה. כל אחד רשאי לפעול בשם האמת הנצחית, כל עוד האמת לצידו.

הטענה השנייה של משה היא: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" [שמות ג, 13]- האמונה הפנימית של היחיד בכוחו אינה ניתנת לתרגום, אומר לנו משה. כיצד אמשיג את הידיעה העמוקה שלי בדבר הדרך הנכונה לילך בה? כיצד לתרגמה לכאריזמה? כיצד לעורר את האנשים שמסביבי לדברי האמת שבתוכי? והרי משה אומר דבר שכל תכנית מנהיגות יודעת, אם אני לא יודעת להמשיג לעצמי את חזוני, אזי תקצר ידי מלהושיע אחרים. כל חזון צריך מילים ושמות. מבין כל שמות האל, אלהים מציע כעת למשה את "אהיה". הסיבה ליציאה לדרך היא העתיד, והרצון שיהיה טוב יותר מן ההווה. אהיה הוא השם האופטימי של אלוהים.

" וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" [[שמות ד 1]. הטענה השלישית של משה היא כבר טקטית; איך להוכיח? איך לגרום לאחרים להבין את האמת שלי? אם נניח רגע לפירוש הפשטני של קבלת כוחות על טבעיים כמתת אל שאינה ניתנת לערעור, אזי דימוי המטה והנחש או היד המצורעת, היא היכולת של מנהיג לשרטט בבהירות את הסכנות האורבות- ולהציע פתרון של תקווה. היכולת לתת תקווה לאדם החרד מעצם קיומו היא מהות הכאריזמה.

לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי!" [שמות ד 11] הנימוק הרביעי, המוכר מכולם, הוא עניין המיתוג; הן גם אם אדע מהי האמת אליה אני חותר, וגם אם אצליח לעורר את הלבבות להצטרף אלי למסע, עדיין ישנו עניין פעוט בינם לבין האמת: הפגמים שלי, ה"בשר ודם" שהנני. גם אם ארצה לרחף אל עבר חזון העתיד, כוחות הכבידה מחזירים אותי אל הגולמיות שבי; אל הגשמיות מלאת הפגמים, אל קוצר היד האנושי אל מול האינסוף. הפתרון של האל, שבשלב זה מאבד קצת מקור רוחו, חוזר שוב לניתוץ התפיסה שרק בעלי הפריבילגיות יכולים לעשות שינוי: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי", ה'!". ההבנה שכל בני האדם מלאים פגמים, שהם בעצמם מתנות קטנות מהאל, מייצרת פרדיגמה חדשה למנהיגות; מנהיגות משתפת. משום פגמינו אנו זקוקים לאחווה, אנו זקוקים זה לזו על מנת לפרוץ קדימה: "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים". קולו של האל ודיבורו של האדם נפגשים באחווה המשלימה זה את חוסריו של האחר.

אז אולי די עם התירוצים, משה? יש לך כל מה שצריך; אתה נבראת בצלם, הדם שלך לא פחות סמיך משלהם; אתה יודע את האמת, עכשיו שב ונסח לעצמך את החזון, הענק להם תקווה- וכך ילכו לצידך לקראת החירות, ואחרון: לא תישאר לבד בצמרת: תבנה שותפות של אחווה והשלמה הדדית עם שותפים לרעיון.

אז אולי די עם התירוצים? מה, אתם עדיין על הספה מצקצקים מול החדשות? יהיו קשיים בדרך, אבל הסנה שלכם כבר בוער…

מודעות פרסומת

להשתכר או לצום? על הסכיזופרניה התרבותית שלנו

לוח השנה שוב משתעשע איתנו ומזמן לנו נקודות למחשבה על הזהות האישית והקולקטיבית שלנו. המפגש המאתגר האחרון היה באוקטובר, אז חפפו יום הכיפורים היהודי ועיד אלאדחא (חג הקורבן) המוסלמי, מה שזימן דיון מעניין על סובלנות ועל חיים משותפים במרחב אחד. כעת אנו עומדים בפני מפגש פסגה נוסף, הפעם בין הזהות היהודית הפרטיקולרית שלנו, בדמות לוח השנה העברי, לבין הזהות האוניברסלית והגלובלית שלנו, בדמות לוח השנה הלועזי.

עשרה בטבת, אחד מחמשת הצומות של התרבות היהודית, יחפוף השנה לאחד בינואר, ראש השנה האזרחית. מאז שנות החמישים הוכרז צום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי, לזכרם של חללי השואה שיום פטירתם לא נודע, מה שמוסיף נופך טראגי נוסף לזיכרון הקולקטיבי היהודי שיום זה מסמל. קשה לתאר מרחק תרבותי גדול יותר מיהודים הצמים כזכר לחורבן המקדש ולנספי השואה מאחיהם החוגגים בליל 31 בדצמבר את פרוס השנה האזרחית החדשה, מה שידוע במקומותינו בשם המוטעה "הסילבסטר". המקריות הקלנדרית הזו מחדדת את הפער בין זהותנו כעם אשר "בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו", ועל כן מסתגר בזהותו הייחודית ובזכרונותיו, לבין זהותנו כעם השואף להיות "ככל העמים" ועל כן מנסה להתערות ולהשתלב במרחב הגלובלי שבין ניו יורק, מוסקווה, ברלין וסידני. המתח המגולם בתאריך אינו רק בין שתי התרבויות שאנו חיים בהן, אלא גם בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית. דומה כי עשרה בטבת כמעט אינו מוכר, ובוודאי אינו מצוין, בציבור החילוני ובכלי התקשורת הכלליים, בעוד שה"סילבסטר" נחשב משוקץ ומגונה בקרב מרבית הציבור הדתי והחרדי. הסכיזופרניה של התאריך משקפת סוג של מלחמת תרבות פנימית שלנו כיהודים-ישראלים בין המגמות היהודיות-דתיות לבין המגמות האוניברסליות. חוגגי ה"סילבסטר" מצד אחד, כמו גם הצמים מצד שני, רואים בתאריך חלק אינטגרלי מזהותם ולכן חשוב להם לציין אותו "כהלכתו". קשה להם להבין מדוע הצד האחר מייחס חשיבות כה רבה למה שנחשב בעיניהם אנכרוניסטי, מנותק או אף בזוי.

האם אפשר גם אחרת? האם יכולים יהודים-ישראלים במאה ה-21 להרגיש שגם עשרה בטבת וגם ראש השנה האזרחית הם חלקים משלימים בזהותם? האם הם יכולים לרצות לציין את שניהם במקביל, או שעליהם לבחור ביניהם? בהקשר התרבותי שתיארתי מפתה להציע שיש כאן סתירה, ושיש להכריע בה, לכאן או לכאן. אולם, בשנים האחרונות נוכחנו כי הזהות היהודית העכשווית אינה רק דיכוטומיה בין מאמינים שומרי מצוות ויראי שמיים לבין חילונים אפיקורסים המרוחקים מיהדותם. נכון, יש קבוצות-קצה שבוחרות קטגורית רק באחת משתי הזהויות הדומיננטיות, אך רוב הציבור מצוי על רצף ביניהן.

אני שייך למועדון האנשים והנשים שאינם רוצים לראות סתירה בין זהותם היהודית המלאה והעמוקה לבין זהותם האוניברסלית וההומניסטית. אני רוצה להרגיש בן-בית בשני העולמות התרבותיים הללו, ואינני מרגיש צורך להתנצל או להצטדק לגבי אף אחד מהם. לעיתים, כמו במקרה המתואר, השילוב בין שתי הזהויות מקשה עלינו שכן המתחים וההתנגשויות ביניהן בלתי נמנעים. סיטואציות כאלו מזמינות אותנו לדיאלוג פנימי, לבירור, לפתרונות יצירתיים – אך בשום אופן לא לוויתור על אף אחת מזהויות היסוד שלנו. נחגוג ביום רביעי ה-31 בדצמבר, כי הלוא לוח השנה הלועזי הוא הלוח לפיו אנו חיים, וכל סיבה למסיבה במציאות הקשה שלנו היא מבורכת. ויחד עם זאת, גם בלי ההכרח לצום, נזכור כי עשרה בטבת הוא יום הקורא לנו להתבונן על עברנו ועל עתידנו כעם, לעשות חשבון נפש קולקטיבי על הדרך בה אנו הולכים ולשאול כיצד למנוע חורבן נוסף. לטעמי, חלק מהתשובה לשאלה זו הוא דווקא מציאת הדרך לשילוב בין היותנו יהודים להיותנו אזרחי העולם.