כיצד אפשר לרקוד על שתי החתונות ? שימור לצד שיפור במערך בחינות הבגרות

"אני רוצה להוסיף שנים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"
כך אמר אבי.." (יהודה עמיחי)

השאלה מה וכיצד לומדים ילדינו בבתי הספר ומה הצידה לדרך עימה הם יוצאים משם היא מהחשובות בשיח הציבורי שלנו. שר החינוך הודיע לאחרונה כי בכוונתו לצמצם את מספר בחינות הבגרות החיצוניות, ועל הפרק הבחינות בספרות ובהיסטוריה ואולי עוד. בכלי התקשורת כבר החלה "מתקפת הנגד" של אנשי אקדמיה ואנשי חינוך החרדים לעתידם של מקצועות אלו. כל מקצוע החל להפעיל את ה"לובי" שלו למאבק על מקומו ומעמדו. החשש המוצדק הוא שביטול הבחינה החיצונית יתפרש כאיתות על חשיבותם הפחותה של מקצועות אלו, ומשם תהיה הדרך מהירה לצמצום דרסטי במספר השעות ובהפיכתם לשוליים בסדרי העדיפויות של מורים ותלמידים. האם נגזר גורלם של מקצועות מקני-זהות חשובים אלו להינזק? במציאות ההישגית והתחרותית שהופנמה היטב במערכת החינוך שלנו בשנים האחרונות, חששות אלו אינם משוללי יסוד. למידה לשם למידה, למידה לשם הרחבת אופקים והנאה, למידה גם ללא שוט של בחינה – כל אלו נדרסו ונרמסו תחת מכבשי הלחצים של הישגים, ציונים, מדידות, ממוצעים ואחוזי זכאות. האם ניתן להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר לבתי הספר תרבות של למידה לשם למידה, שתלווה בהערכה פנימית במגוון סגנונות? החוששים טוענים שלא. אנשי חינוך מובילים אחרים טוענים שלא רק שהדבר ניתן ורצוי, אלא אפילו אין ברירה אלא לעשות זאת.

יש לומר את האמת: מערכת החינוך העל-יסודית זקוקה לתיקון גדול ולשינוי דרמטי. מערך בחינות הבגרות וההכנה אליהן השתלטו כמעט כליל על סדר היום בתיכונים. הבעיה היא משולשת: עודף של בחינות בגרות חיצוניות (כל תלמיד חייב להבחן לפחות בשמונה מקצועות, מהם שבעה הם מקצועות חובה); עודף של מועדים ושאלונים לכל מקצוע ; מעבר איטי מדי מקוטב של בחינות המתמקדות בלמידת שינון לבחינות המשלבות בין בדיקת ידע לבין הפעלת כישורי חשיבה בדרגות שונות על ידע זה. בפועל, רוב מנהלי בתי הספר בארץ יעידו כי המצב הנוכחי עושה עוול כמעט לכולם: עוול לתלמידים החלשים בלמידה עיונית, שמשוכה של 5 בחינות במקצועות רבי-מלל, ובנוסף גם מתמטיקה ואנגלית היא מחסום אדיר עבורם. ההצלחה שלהם תלויה פעמים רבות ב"שינון והקאה" מתסכלים וברי חלוף ולא בלמידה משמעותית ורלוונטית ; עוול לתלמידים בעלי יכולות מעל הממוצע, שנמשכים "כלפי מטה" ומגיעים למוסדות האקדמיים מידה הולכת ופוחתת של סקרנות, כישורי למידה וכישורי שפה; עוול למורים שחלקם הפכו, בעל כורחם ובניגוד למצפונם ולהכשרתם, ל"טכנאי בגרות" שנמדדים על-פי יכולתם לדחוס חומר בפורמטים קבועים ומשמימים גם להם. מובן שיש "איים" רבים של למידה משמעותית ויצירתית גם במערכת הנוכחית, אבל זה קורה על אף ולמרות מערך הבגרויות ולא בזכותו. השינוי עליו מדבר שר החינוך הוא, אם כן, מחויב המציאות: צמצום מספר הבחינות החיצוניות, צמצום המועדים, צמצום החומר, פתיחת מסלולים להערכה בית-ספרית בשיטות מגוונות ויותר אמון ואוטונומיה לבתי הספר בתהליכים אלו.

אולם, החשש מפגיעה אנושה במקצועות החובה הנוכחיים אינה דבר שיש לזלזל בו. כיצד ניתן להשיג את היעד החשוב של צמצום העול המוגזם מבלי לפגוע בקודשי הקודשים של מקצועות הרוח והחברה? ברצוני להציע רעיון שעשוי להשיג את היעד הראשון מבלי לפגוע יתר על המידה ביעד האחר. בבסיס הרעיון עומדות כמה תובנות: הראשונה היא ההבנה שהבעיה אינה בריבוי מקצועות לימוד (שהרי אין כוונה לבטל אף מקצוע) אלא בריבוי בחינות חיצוניות. השנייה היא ההבנה שללא עוגן, ולו קטן, של בחינה חיצונית יש סיכוי סביר להעלמות או זילות במקצועות אלו. השלישית היא ההבנה שכולם צריכים לוותר. על אנשי "הלובי" האקדמי והחינוכי של כל תחום דעת להבין שבמקרה הזה טובת הכלל (אופי הלמידה בבית הספר) עולה על טובת כל אחד מהמקצועות בנפרד. אם כל המקצועות יצומצמו באותה מידה לא תווצר היררכיה חדשה של "חשובים יותר" ו"חשובים פחות".

על כן, הצעתי היא לאחד בחינות במקום לצמצם בחינות. בהסתכלות מערכתית, זהו צעד מתבקש.

כך למשל, ניתן בהחלט לאחד את הבחינות בלשון עברית ובספרות לבחינה אחת ב"שפה וספרות עברית". אלו שני תחומים קרובים יחסית וזהו, אגב, הדגם הקיים כבר כיום לדוברי ערבית. במקום להיבחן ב-2 יחידות לימוד בלשון עברית (בשתי בחינות שונות) ובעוד 2 יחידות לימוד בספרות, תתקיים בחינה אחת, בהיקף 2 יחידות לימוד, שחציה יהיה בידיעת השפה (הבנת הנקרא, כתיבה) וחציה יעסוק ביצירות ספרות מרכזיות. החומר בכל אחד מחלקי הבחינה יהיה, בהתאמה, מחצית מהנהוג כיום. בעתיד ניתן יהיה גם לשלב ולבקש מהתלמידים לכתוב חיבור העוסק באחת היצירות שלמדו. פרט לכך יתן כל בית ספר הערכה פנימית בהיקף של יחידה נוספת בלשון ויחידה נוספת בספרות, במגוון של שיטות הערכה, ובהתבסס על גיוון בשיטות ההוראה ובתכנית הלימודים.

בצורה דומה ניתן לאחד בין הבחינות בהיסטוריה לבחינה באזרחות. לשני המקצועות הללו יש כמה נושאי ליבה משותפים ובעבר אף היה קיים מקצוע שנקרא "ידע העם והמדינה" (השם לא כל כך מוצלח, אך הרעיון ברור). במקום שלוש בחינות (שתיים בהיסטוריה ואחת באזרחות) אני מציע שתתקיים בחינה חיצונית אחת, שמחציתה תוקדש לתכנית בהיסטוריה ומחציתה לתכנית באזרחות (החומר לבחינה, בשני המקצועות, יצומצם בהתאם). בעתיד, אחרי כמה שנות הסתגלות,  אפשר יהיה לחשוב גם על שאלות משולבות, כמו למשל ניתוח הניו-דיל בשנות ה-30 אל מול ההתמודדות עם קשיים חברתיים-כלכליים כיום. פרט לכך, ילמדו בכל בית ספר גם יחידת לימוד פנימית על תכנים נוספים, עליה ינתן ציון בדרך של הערכה חלופית (באזרחות הדבר כבר קיים כיום, מה שמוכר כ"מטלת ביצוע"). הצעה זו תאפשר לשמור על ליבה ארצית מחייבת ומפוקחת אך מצומצמת, ויחד עימה לאפשר לכל בית ספר לבחור נושאים שונים בתכנית הלימודים ולעסוק בהם במגוון דרכים יצירתיות. יחידות החובה יהיו משותפות לכלל המגזרים, ואילו היחידות הבית ספריות ישקפו את השונות המתבקשת והרצויה בין בתי ספר שונים. התלמידים יבחנו על פחות חומר ובפחות שאלונים ומועדים, ואילו למורים תשמר מסגרת הוראה ברורה, יחד עם מספיק מרחב וחופש חינוכי. חשוב לציין שאין הכוונה לאחד בין המקצועות, אלא לאחד רק בין הבחינות. המקצועות ימשיכו להילמד בהיקף הקיים של שעות, אך דרכי ההערכה ישתנו. ההצעה תאפשר גם פתח ללמידה בין-תחומית, במסגרת היחידות הפנימיות, לבתי הספר שירצו בכך. על מנת לחולל את השינוי הנדרש ישלמו כל המקצועות "מחיר" דומה , אך בסופו של דבר כולנו – תלמידים, מורים והחברה כולה – רק נרוויח מהשינוי באופי הלמידה ובעיקר בחדוות הלמידה.

(גרסא מורחבת למאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ", 15/8/13)

מודעות פרסומת

"לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת"- סיפור קטן על כינונה של הישראליות, ועל התחדשות פטריוטית – לקראת יום העצמאות /אדר כהן

תמונה

בחודש האחרון נפטר בגיל 99 פרופ' פסח שנער, אחד משני המחברים של המילון הערבי-עברי הידוע "איילון-שנער" . מי מאתנו שלמדו ערבית בתיכון או עסקו בערבית בצבא ובמסגרות אחרות חשים ודאי קירבה כמעט אינטימית למוסד התרבותי-לשוני הזה, הנקרא "איילון-שנער".  מהדורתו הראשונה של המילון המפורסם יצאה  בקיץ 1947, ומאז פורסמו למעלה מעשרים מהדורות נוספות. אני רוצה לשתף בסיפור צדדי ומעניין על יציאת המילון, שמלמד משהו על כינונה של הישראליות, ויש לו מסקנות מעניינות לזהות הקולקטיבית שלנו גם כיום.

מחברי המילון, כאמור, היו דוד איילון ופסח שנער. בשנות הארבעים קראו להם פסח שוסר (יליד ריגה , לטביה, עלה לארץ ב-1935) ודוד נוישטדט (יליד בחיפה) ושניהם עבדו במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. משה שרת, "הבוס", אפילו נתן להם חופשה מיוחדת בתשלום על מנת להשלים את הכתיבה. דוד איילון סיפר לימים[1] כי באותה תקופה היו נתונים עובדי הסוכנות כולם ללחצים כבדים מצידו של משה שרת לעברת את שמם. שרת (באותם ימים: שרתוק, שאגב – כמה אירוני – עיברת את שמו רק ב-1948, לאחר הקמת המדינה), יחד עם בן-צבי (לשעבר: שימשילביץ') ובן-גוריון (לשעבר: גרין) היו חוד החנית במאמצים של הנהגת התנועה הציונית להשפיע על המוני העולים להחליף את שמותיהם (הפרטיים והמשפחתיים) לשמות עבריים. היכולת שלהם להשפיע על הציבור באותם ימים היתה, כמובן, מוסרית ומנהיגותית בלבד, שהרי בתקופת "המדינה שבדרך" לא היו שום אמצעים לכפייה.  איילון כתב: "אותי השם נוישטדט לא הטריד כלל. חייתי איתו בשלום גמור שנים רבות, ולא הרגשתי כל צורך להחליפו". שרת לחץ במיוחד על השניים – נוישטדט ושוסר –  לשנות את שמם כיוון שלטענתו "מילון כזה, בין שתי שפות שמיות, הנושא שמות לועזיים כנוישטדט ושוסר, הוא ממש תרתי דסתרי".  במסיבת בר המצווה של בנו של שרת, פנה אליהם ואמר: "על משכבי בלילות אני חושב על שמות עבריים עבורכם, והנה הלילה מצאתים". שרת הציע להם שמות עבריים, שהאות הראשונה והאחרונה בכל אחד מהם זהה לאלו שבשם הלועזי: שנער במקום שוסר ונבות במקום נוישטדט. שנער קיבל עליו את השינוי בסופו של דבר, אך נוישטדט עמד במריו, על אף ששרת שיגר להם מסר ממקום מעצרו בלטרון לאחר 'השבת השחורה' (1946): "אנא שנו את שמותיכם לפני הופעת המילון", וכעס עליהם על שלא שעו לבקשתו. המהדורה הראשונה של המילון הופיעה באוגוסט 1947, עדיין עם שני השמות הלועזיים. על המהדורה השניה, שהופיעה כבר לאחר קום המדינה, בשנת 1952, התנוססו השמות איילון ושנער. שרת הצליח במשימתו (מדהים לחשוב שזה נושא שהעסיק אותו בצורה כמעט אובססיבית, אפילו בהיותו כלוא בלטרון!).

הסיפור הקטן הזה הוא עוד אבן-דרך אחת מיני רבות בסיפור הגדול שמלווה אותנו כבר למעלה ממאה שנה : הסיפור של "בניין האומה" הציונית-ישראלית (מה שמכונה בספרות מדע המדינה בעולם: Nation-Building). זו היתה פרקטיקה מקובלת, ששיקפה את האידיאולוגיה של המעבר מ"היהודי הישן" (הגלותי) ל"עברי החדש" (הארצישראלי), ושל סימון הגבול בין ציונים-חלוצים לבין כל היתר. יהודה עמיחי[2] כתב על ההנגדה הזו, שהיתה צו השעה של המהפכה הציונית, במחזור שיריו "שמות שמות, שמות שמות בימים ההם בזמן הזה",  במסגרתו הוא נזכר באברהם רובינשטיין [3] :

"אברהם רובינשטיין הגיע אל בית ספרנו בירושלים

בשנת 1937, נער שקט ושחר עינים מליטא, ועשינו לו

מסבה בבואו.  …

וב-1938 חזר עם משפחתו לליטא ועשינו לו

מסבה עליזה בצאתו, כמו שעשינו לו בבואו.

אלו נשאר בירושלים, היה מחליף את שמו הגלותי

לשם עברי גאה: רובינשטיין היה הופך

לאבן, ליהלום לאבן-חן, אדם, ספיר,

כל אבן טובה, אפילו בצבע שונה, כל שם טוב.

אבל הוא חזר לליטא ולא שמעתי את קולו

המבוגר המוגמר הסופי שזעק במחנה ההשמדה…"

השיר המצמרר של עמיחי, והסיפור האישי, הלכאורה אנקדוטלי של איילון ושנער, שדומים לו מוכרים לכל אחד מאיתנו, משקפים בצורה אופיינית את כור ההיתוך הציוני. זה היה המערבל-המכבש שאבותינו ואימותינו, יהודים מעשרות גלויות, עברו בו שינוי של זהות: שינוי של זהותם האישית, שהיה חלק מתהליך דרמטי בשינוי הזהות הקולקטיבית. העברית היתה "המלט המאחד" של החברה, כפי שכינה זאת בנימין הרשב. עמוס אילון קרא לעיברות השמות "חלק מתהליך של לידה מחדש" כמו בטקסי מעבר שחוקרים אנתרופולוגים, ואילו זלי גורביץ' וגדעון ארן כתבו שזו היתה אחת הדרכים ליצור  'מקומיוּת' ו'ילידיוּת' גם בקרב מי שכלל לא נולדו פה (והיו כמה הצלחות מרשימות.  חישבו על מוסיה תהילימזויגער שעלה לארץ בגיל 15, הפך לדן בן-אמוץ, ובכך שינה את זהותו לחלוטין והפך לסמל של הצבריות). חוקרים ביקורתיים כתבו לימים שהתהליכים הללו גבו מחיר כבד של מחיקת זהויות (במקרה של השמות, המחיקה היא ממש פיזית) , אבל כשאנו חוגגים את יום עצמאותנו קשה שלא להתרשם גם מההצלחה שבדבר. ההישג שבכינון המדינה נבע מהעוצמה האידיאולוגית שהאנשים הללו חיו בה, ואשר השפיעה , לטוב ולמוטב, כמעט על כל צעד ושעל בחיי היום-יום שלהם.  המטרה הנעלה שלהם סיפקה להם הצדקה לשימוש באמצעים רבים, שהיום אנחנו מסתייגים מחלקם, או מבכים את תוצאותיהם, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהמגויסות שלהם והדבקות באמונה ובדרך.

בהקשר של העברית הייתי מציע לחזור ולאמץ את דבקותנו בה, כצעד של התחדשות פטריוטית. גלי הגלובליזציה ומלחמות התרבות של העשורים האחרונים כיסו לא פעם והסתירו את אותה "העבריות הנאצלת" של ראשית הציונות והמדינה. אבל, השפה שלנו היא התרבות שלנו: בספרות, בשירה, במוסיקה, בתיאטרון, בקולנוע, בדיאלוג פוליטי, בתקשורת. העברית היא הזהות המשותפת והנפרדת שלנו, היא  "המלט המאחד" שעדיין בונה את קירות הבית הקולקטיבי שלנו, אלא שכיום אנחנו מבינים שבתוך הבית פנימה, לכולם צריכה להיות הזכות השווה להיות שונים. אולי הגיע הזמן לחזור ולחזק את המלט הזה, בעקשנות שתשאב השראה מסגנונו של שרת: לקרוא לילדינו בשמות עבריים;  לקרוא לחנויותינו בשמות עבריים; לדאוג שילדינו יקראו הרבה יצירות בעברית וידעו להתנסח בה היטב – בכתב ובע"פ; לעודד את היצירה העברית של ימינו ולחזור ולהתענג על היצירה העברית של הדורות הקודמים;  לעמול כל העת על מציאת קווי החיבור התרבותיים בין העברית לאחותה הערבית, כמחווה והמשכיות למפעל הציוני שהחלו בו איילון ושנער – נוישטדט ושוסר – בשנות הארבעים.  היתרון של העברית כמכוננת של תרבות ושל זהות הוא רב: יש לה אפשרות להכיל בתוכה מגוון קולות וזהויות, לנהל דיאלוג עם שפות אחיות ולקלוט לקרבה מילים וביטויים משפות אחרות (כפי שעשתה מאז ומעולם).  אך בעיקר: העברית היא  מכונן-זהות חיובי שאינו זקוק לשלילת האחר, לקורבניות, או למיליטריזם על מנת לשמר ולחזק את מימוש התקווה בת שנות אלפיים: כינונו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.


[1] פורסם ב: לשוננו לעם מז', תשנ'ו, עמ' 165-169

[2] יהודה עמיחי עצמו נולד בגרמניה בשם לודוויג פּפוֹיְפֶר (Ludwig Pfeuffer), עלה לארץ עם הוריו ב-1935 ועיברת את שמו ב-1947, עת הפך למורה בעיר חיפה. משמעות השם שאימץ לעצמו מדברת בעד עצמה.

[3] יהודה עמיחי, "פתוח, סגור, פתוח" עמ´ 134