"ילד של אבא" – ומה עם אמא? : מיכל בן דורי מתארחת בבלוג

למורת רוחו של מוקי, "ילד של אבא" הוא דווקא המשך ישיר להחמרה בתחום שירת נשים בישראל

מיכל בן דורי

"ילד של אבא" של הזמר והיוצר מוקי, נכנס עמוק ללב הקונצנזוס הישראלי. השיר זכה להצלחה מסחררת. הוא נבחר לשיר השנה של MAKO וגלגל"צ והגיע למקום השלישי במצעד של רשת ג'.

עם קרוב ל- 5 מיליון צפיות ב- YOUTUBE וכיכובים בשלל סרטוני וידאו ביתיים, השיר הזה, יותר מ"כולם מדברים על שלום" או כל שיר אחר של שבק ס', היווה את חותמת ההכשר להפיכתו של מוקי לאומן מרכזי ומצליח בישראל, אשר אינו עוד מקובל רק בקרב זרם פוליטי או חברתי כזה או אחר, אלא על החברה (כמעט) בכללותה. כמובן שגם השתתפותו כשופט בתוכנית ריאליטי, כחודשיים לפני יציאת השיר, מאוד עזרה לכך.

בכל מקרה זה לא מפתיע. זה קרה כבר בעבר.

בפעם הראשונה ששמעתי את "ילד של אבא", עלתה בי תחושה מוכרת של ישראליות. בכל זאת לא בכל מדינה ולא בכל חברה זוכה המשפחה למקום כה מרכזי כפי שהיא זוכה לו בחברה הישראלית. אבל יתרה מכך ופשוט מכך, ה"אבא" הזה, המשמעותי הזה, והמושמע הזה ישר משך אותי לשלומי שבת ול"אבא" שלו. השיר שיצא רשמית בשנת 2008 אומנם הגיע "רק" למקום השלישי במצעד השנתי של רשת ג' ולמקום ה-21 במצעד של גלגל"צ, אך בדיוק כמו "ילד של אבא", הזניק את הקריירה של שלומי שבת לפסגת המיינסטרים הישראלי המחבק והאוהב והפך לאחד השירים המוכרים ביותר של שבת.

העשור האחרון לא היה מלא בשירים על או מפי אבות, אך המעטים שהושמעו הפכו כמעט מיידית לנפוצים ביותר כדוגמת אבא של אביתר בנאי, מקום שני במצעד השנתי של רשת ג' ומקום שביעי במצעד המקביל של גלגל"צ לשנת 2009, או אבא של גבע אלון, שמושמע ללא הרף בגלגל"צ בחודשים האחרונים. אז בואו נסכים לרגע שבגלל מרכזיות המשפחה בחברה הישראלית , קל לנו ואנו אוהבים לשמוע על יחסי אב ובנו, בין אם הם ישירים או מטאפוריים. עדיין נשאלת השאלה איפה אמא ולמה היא כמעט ולא מוזכרת, לפחות לא במודעות המוזיקלית הקולקטיבית הישראלית העכשווית.

"אמא" בהחלט הייתה שם בשנות ה- 70 למשל, הרבה בזכות אריק אינשטיין, עם אמא שלי ואמא אדמה וזוהר ארגוב עם הו אמא ואמא שלי. . היא הייתה שם בשנות ה-80 בזכות ריקי גל. היא הייתה שם בשנות ה-90, אם כי בעוצמה נמוכה הרבה יותר, כשאייל גולן חידש את זוהר ארגוב. ומאז היא זכתה לאיזכור יחיד ב-2007 בשיר אם יש גן עדן בביצוע אייל גולן. מאז הירידה ההדרגתית בנוכחותה היא נותרה חסרת קול. (*מאז 2007 נכתבו והושרו שירים על אמא אך הם לא זכו למעמד של נכסי צאן ברזל – או קרוב לכך, כפי שזכו להם השירים המצויינים כאן).

ולמה זה בעצם מעניין? כיוון שאם נצליב את התקופות בהן שרנו על הורה כזה או אחר עם משתנים נוספים כדוגמת אחוז הנשים המיוצגות במצעדים השנתיים, נקבל תמונה מפתיעה, שעומדת בכנה אחד עם המגמה הגוברת של החמרת הלכות הצניעות העוסקות בשירת נשים בעשור האחרון והעלייה הכללית בקירבה לדת ולאמונה.

בשנות ה-70 וה-80, כאשר שירים על אמהות היו מהמושמעים ביותר, אחוז הקולות הנשיים במצעדים השנתיים היה כ-40%. זאת אומרת שכמעט מחצית מתוך רשימת השירים הישראלים המצליחים ביותר לאותה השנה, היו מושרים על ידי נשים. בשנות ה-90 המספר הזה ירד דרמטית לכדי 23% בקירוב והוא הוסיף לרדת לשפל של כ- 14% בשנות האלפיים. השיא עד כה היה בשנת 2012 במצעד השנתי של גלגל"צ, כאשר מתוך 40 שירים, רק בשלושה וחצי מהם (8.75%) נשמעו קולות נשיים: שני שירים של מירי מסיקה (אישה חרסינה ואולי), שיר אחד של שירי מיימון (שלג בשרב) ודואט של אביב גפן ושרון ליפשיץ.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש התחזקות אמונית והלכתית בולטת בקרב אלו שכבר מגדירים עצמם כדתיים, לצד רוב מוחץ של הקהילה היהודית הישראלית המגדיר עצמו כחילוני.  אך ברור הוא שהחילוניות של שנת 2015  טומנת בחובה הרבה יותר קירבה למסורת ולאמונה מאי פעם. זמרים חרדים במיינסטרים הישראלי כדוגמת יונתן רזאל,  שולי רנד או האחים גת כבר אינם קוריוז  (למרות שבשלב זה מרביתם עדיין מקרב החוזרים בתשובה), ורבים הם הזמרים אשר חזרתם בתשובה רק הוסיפה להם נדבך של עומק ולפיכך הערכה בעיני חלק נרחב מהציבור החילוני הישראלי. אהוד בנאי, אביתר בנאי, ארז לב ארי, ועמיר בניון (טרום אלבומו האחרון) הינם חלק מרשימה ארוכה ומאוד מוכרת. התחזקות הפופ הים תיכוני במיינסטרים הישראלי הביאה גם היא לעלייה משמעותית בשירי תפילה, ואמונה, בין אם כאלו העוסקים בנושא באופן מורכב או פשטני, עד כדי כך שאפילו שלמה ארצי ורמי קלינשטיין החלו לשיר על אלוהות ואמונה.

כיוון שתפיסת הדת והאמונה, כפי שמובאת במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות, היא בעלת נטייה אורתודוקסית מובהקת, וכיוון שהאורתודוקסיה הישראלית נמצאת בתהליך של "התחזקות", התוצאה היא הדרתן של הנשים מהמרחב התרבותי המרכזי הישראלי. גם אם אין כוונה מוצהרת שכזו, הרי שבפועל, גם בקרב הרוב החילוני, שירת נשים הופכת לפחות ופחות נוכחת. לא מפתיע אם כך, שגם במפלגת המיינסטרים הישראלי, הליכוד, מספר הנשים אשר זכו למקום ריאלי ברשימה לקראת הבחירות הבאות הינו נמוך באופן מובהק.

כאשר מוקי מצא לנכון להתווכח עם אסף אטדגי במהלך שלב האודישנים של הכוכב הבא על הדרתן של נשים בקרב המגזר הדתי, הוא לא שם לב שגם לו חלק משמעותי בתופעה.

מאמר זה לקוח מתוך חוברת אינטרנטית חדשה של מיכל בן דורי, המספרת את סיפורה של ישראל בשנת 2014 דרך מעקב אחר 20 שירים מקומיים ומוכרים שיצאו בשנה זו. לחוברת המלאה לחצו כאן.

מיכל בן דורי חוקרת וצופה טרנדים חברתיים על ידי מעקב אחר מוזיקת פופ ומיינסטרים.

בעלת תואר שני בתקשורת מאוניברסיטת London School of Economics & Political Science, מיכל היא

ישראלית תל אביבית במקורה ובהווייתה, אשר חייתה בבואנוס איירס, ברצלונה, לונדון וניו יורק וכעת מתגוררת בוונקובר, קנדה

מודעות פרסומת