הכתם נשאר על הקיר

להלן נוסח מלא למאמר שפורסם באתר "הארץ", 14/7/13.

אני מקדיש את הפרסום, ערב תשעה באב, לרב דוד סתיו, שבוודאי יוכל להזדהות עם הדברים (כפי שגם כתבתי בגוף הרשומה):

הפוליטיקה שלנו נדמית לעיתים לקרב פוסט-מודרני מתמשך בין נראטיבים סותרים וצהובים זה לזה. כאשר אנחנו רוצים לתקוף את הצד השני, הדרך הקלה – אך הנלוזה – היא להפוך אדם או מקרה לסמל, לדבוק בדימוי חד-מימדי ואימתני שלו, ולא לתת לעובדות לבלבל אף אחד. בשעה שרוממות הפסוק "האמת והשלום אהבו" בגרוננו, השיח הציבורי שלנו מתרחק ת"ק פרסה גם מן האמת וגם מן השלום. הלקח שאני מבקש ללמוד מהסיפור האישי שלי נוגע לשאלה הציבורית הרחבה: האם האמת היא אחת – או שהכל בעיני המתבונן, האם בניהול מחלוקות פוליטיות לכל אחד האמת שלו וכל שימוש בה הוא לגיטימי. זה סיפור קטן-גדול שמעלה הרהורים על המציאות שלנו.

לפני שנה וחצי פורסמה אודותיי כתבה מלאה השמצות והכפשות שכולן צוטטו בשם אנשים בלתי מזוהים. העיתון כינה זאת "תחקיר". כתבה זו החלה לגלגל את כדור השלג שבסופו מצאתי את עצמי מודח מתפקידי כמפקח ללימודי האזרחות, מה שכונה בלשון המכובסת של משרד החינוך דאז: "אי עמידה בתקופת הניסיון". לא הועילו פניותיהם של מאות מורים מכל המגזרים, אנשי אקדמיה, בכירים במשרד החינוך ואנשי ציבור אחרים  – לשכתו של שר החינוך הקודם היתה אטומה לכל הפניות הללו. הפיתוי לרווח פוליטי היה כנראה חזק יותר מקולם של מאות אנשי מקצוע, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים. התוצאה המרשימה שהשיג השר בפריימריז שכנעה כנראה את הלוחשים על אוזנו עוד יותר בצדקתם, או בלשונם: הגיבוי שהוענק לדרג המקצועי שקיבל את ההחלטה ("המקצועית", כמובן). יתכן שמאז כבר נשכחה פרשה זו מלב, אבל התוצאות עדיין מהדהדות. לפני מספר ימים, כתוצאה מהליך גישור, פירסם העיתון שסימן את המטרה וירה את החץ , הודעת התנצלות (מה שכונה בלשון המשפטנית המנומסת "הבהרה"). בהודעה חזר בו העיתון מכל ההאשמות שהוטחו בי: "אין ולא היתה לעיתון טענה כי בוצע זיוף של פרוטוקולים.. כי מר כהן פעל לקדם את תפיסת עולמו בניגוד לנהלי משרד החינוך… כי  היה לו אינטרס כספי-כלכלי בקידום ספר אזרחות..", וכמובן "העיתון מצר על עגמת הנפש". לכאורה, העוול תוקן, אך כפי שכתב דוד אבידן: " מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר. אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי), אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר".  היו אנשים שאמרו לי: כל הכבוד, הראית להם והוכחת את צדקתך. המלעיזים הבינו שהסתבכו . לעומתם, אחרים באו בתלונה: איך ויתרת להם? למה התקפלת?(רמז לכך שהליך הגישור, שקיבל תוקף של פסק דין, הסתיים ללא פיצוי כספי). והיו כאלו שחשבו שהעיתון נאלץ להתפשר, אך הצדק עודנו איתו. הפער העצום בין התגובות מעלה שוב את השאלה, שקיננה בי לאורך התקופה המטלטלת שעברתי: האמנם הפרשנויות על המציאות חזקות יותר מכל אמת עובדתית?   

האם הכאב ותחושת העוול שלי גם הן רק "הצגות" או "גלגול עיניים" (כפי שיגדירו זאת ודאי אלו שרדפו אותי)?. עוצמת ההאשמות המופרכות היתה כל כך עזה ומתמשכת, כולל הפעלת פוליטיקאים, עיתונאים ושלל חורשי רעה שלא פגשו בי מעולם, שהיו רגעים בהם שאלתי את עצמי: אולי אני מתבלבל? אולי הם צודקים ואני טועה? אולי אני מרמה את עצמי?. למזלי, היו מאות מורים, עמיתים וחברים שהכירו את עבודתי מקרוב ודאגו יום-יום להזכיר לי מי אני באמת.  

בקו האש, כמו זה שנקלעתי אליו שלא בטובתי, אתה חש לעיתים שהדימוי משתלט על מי שאתה, והידיעה שלך את עצמך מתערערת.  אבל חשוב לזכור ולהזכיר: המציאות אינה קרב של דימויים שיצאו מפרופורציה, כפי שמשתקף לעיתים בתקשורת. במציאות היום-יומית, הרחוקה מזירות מפלגתיות ותקשורתיות, אנשים ישרי דרך והגונים יודעים לזהות את האמת ויודעים לזהות את השקר והעוול. זה היה הקו המפריד היחיד בין המחנות השונים במחול השדים שסער סביבי. אנשי אמת כאלו היו למשל באלון שבות ובשילה, כמו גם בסחנין, בצפת, בחולון ולא פחות מכך במשרד החינוך עצמו. הם עזרו לי להבין שהפוליטיקה המפלגתית אינה חזות הכל, ושרוב האנשים יודעים רוב הזמן להבחין בין טוב לרע ובין עוול לצדק. האנשים הללו ראו שצוייר כתם על הקיר, וחלקם אף פעלו על מנת להסירו.  

האבסורד הוא שכל אותם פטריוטים-בשם-עצמם, שבנו את הנראטיב השקרי אך הבלתי-ניתן להפרכה בדבר היותי פוסט ציוני מסוכן, הם אלו שיוצאים חוצץ נגד מגמות פוסט מודרניות בשיח הפוליטי שלנו. הם אלו שיצאו (ובצדק) נגד מחמד בכרי, במאי הסרט ג'נין ג'נין, על כך שהפך "סיפור" שסיפרו לו כמה אנשים (מה שמכונה "מקורות") לפרסום תקשורתי המדמה את עצמו לאמת, אך עושה עוול נורא. לא, אמרו אותם אנשים לבכרי ודומיו, יש אמת עובדתית. גם אם יש זוויות מבט שונות עליה, המציאות אינה רק אוסף של "נראטיבים". מי כמוני, ציוני-ממסדי שכמותי, מסכים לכך. מצער שבניהול מלחמותיהם המקודשות בתוך ישראל פנימה, הם עצמם לוקים בזניחת האמת הפשוטה שאנשים הגונים יודעים לזהות מיד.

הכתם שניסו להדביק לי אולי נמחק כעת, אך הכתם המשמעותי בפרשה עודנו על הקיר הציבורי שלנו. הכתם הוא השימוש באמצעים לא כשרים, בהפצת שנאת חינם ובמלחמת סטריאוטיפים ודימויי-שקר בעת ניהול המחלוקות שבינינו, והצגתם כ"אמת". בבסיסן, רוב המחלוקות בישראל הן לשם שמיים אך דרכי ניהולן מקרבות אותנו לחורבן חברתי. אני כבר התקדמתי הלאה מאז אותה פרשה, אך שוב ושוב אני נתקל בתופעות דומות במחלוקות אחרות. אני בטוח שהרב סתיו, למשל, יסכים.

בימים אלו של בין המצרים אני רוצה לקוות כי ההכרה במחיר הכבד של פרשת פיטוריי תוציא מתוק מעז. אנשים הגונים בארץ הזו – עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה מימין ומשמאל – חייבים להתאמץ יום-יום להסיר את כתם שנאת החינם מעל קירות ביתנו.   

מודעות פרסומת