איפה אתן בחג?

2013-09-26 20.25.35
/גלית כהן קדם
למחרת הקפות שניות של שמחת תורה, עוד בטרם חלפה לה התכווצות השרירים מהריקודים, קראתי בהנאה פוסט שהעלה אב גאה בקבוצת הפייסבוק החביבה עלי "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור". האב סיפר בהתרגשות שבבית הכנסת בבסיס שבו בתו משרתת, ואליו היא מקפידה להגיע למניין באופן קבוע, הזמין אותה הגבאי לעלות לתורה. החיילת, כך סופר, עלתה לתורה לראשונה בחייה ועוד ב"מניין ביינישים (בני ישיבות, גכ"ק) כשר למהדרין, של בנים".
נניח, לרגע, בצד את תחושת האמפתיה המהולה בתסכול שעולה בי בכל פעם שאני קוראת כיצד אחיותיי הפמיניסטיות האורתודוכסיות נלחמות על מקומן במרחב בית הכנסת- מקום שניתן לנשים השייכות לקהילות שיוויוניות באופן מוחלט וללא שאלה כבר מערש הרפורמה במאות הקודמות. הרי הן נלחמות על ביתן שלהן, ואין זה ממקומי להציע להן לחפש בית אחר. יתרה מזאת, אני גם מבינה שבכל פעם שהן נוחלות פריצת דרך בחיזוק מעמדן של נשים דתיות הן זוכות כתגובת נגד לתואר "רפורמיות", שמקשה על התקבלותן כחלק מהנורמה ההלכתית בקהילותיהן. אבל נחזור לסיפור.
השמחה של פריצת הדרך הפמיניסטית במוצאי החג התפוגגה לה כשהיום כבר הופיעה כתבה באתר "כיפה" על כך שלראשונה חיילת עלתה לתורה בבית כנסת צבאי, וכי חלק מהחיילים מחו, הנושא התגלגל לרב הבסיס, ובעקבות זאת פורסמה הודעת דובר צה"ל: "בבית הכנסת בבסיס מתפללים חיילי וחיילות הבסיס וכן אזרחים תושבי השכונה. במהלך התפילה שנוהלה ע״י אזרח תושב האזור, עלתה צוערת מהבסיס לקרוא בתורה. לאחר האירוע התקיים בירור בנושא וכן חודדו הנהלים בבסיס לאירועים בעתיד". הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של החדר בו התקיים הבירור הדחוף הזה.
ושוב אנו עדות למבנה הברור כל כך בחיבור הישראלי המוזר הזה בין דת ומדינה: אלוהים, כביכול, מוריד פקודה למפקד שבשטח, הגבר. ואז, באותה תבנית, המפקד מורה לחייל, הגבר, שקובע עבור האישה את מקומה הראוי ואת אופן התנהלותה. ושוב, הדת, כמו משאבים חברתיים רבים אחרים כגון כסף, מיניות, חינוך- הופכת לקרדום החופר לנשים את מקומן הכלוא בשוליים. מבחינתי, כשומרת אמונים בדרכי לתרבות ולמסורת אבותיי ואימותי- מדובר בלא פחות מרמיסת ערכה של התרבות והמורשת שלנו ברגליים גסות, הנעולות הפעם בנעלי ב' משופשפות. הרמיסה הזאת אומרת: תחליטי, או שאת פמיניסטית או שאת יהודייה מחוייבת. ואני, כנאמר לעיל, לא מוכנה לקבל פקודות. לא בענייני הזהות שלי. ולא בלי לשאול את דעתי.
אבל אפשר גם אחרת.
בהקפות שמחת תורה בקהילה שלנו בחולון רקדנו ריקודי-עם עם ספר התורה, בדיוק כמו שהחלוצים והחלוצות עשו זאת: בדבקות, בשמחה- וביחד. נשים רבות החזיקו את ספר התורה כמערסלות תינוקת אהובה, מצטלמות עם הספר כאילו זכו סוף סוף להיות במחיצת חברה משכבר הימים. אני מודה, בכל פעם שאני רואה את ההתרגשות של נשים בעלייה לתורה, בריקודים עם התורה, באימהות שעומדות קרוב לבניהן ולבנותיהן בבת ובבר מצווה, אני כמהה לדעת: האם כך חשו נשים כשבפעם הראשונה לבשו מכנסיים? כשבחרו בבחירות? כשהתקבלו ללימודים גבוהים? כשיצאו ללחום? כשהתמנו לדירקטוריון? כשהחליטו שיש להן אהובה ולא אהוב? כשהחליטו להביא ילד לעולם ללא אב? כשהחליטו לצאת למאבק בכיכר? בכותל? כשהעירו לבדחן הסקסיסטי התורן שעובד לצידן? אני סבורה שכן.
הרי סוגיית הנגישות הנשים לעמדות מנהיגות בבית הכנסת, היא לכאורה מגזרית כל כך, ויש החשות שהיא שייכת לאותם דתיים ודתיות ולא לנו. אך בואו לא נתבלבל: היא  אותה גברת-דיכוי בשינוי אדרת. והאדרת הזאת, אמורה לכסות את כולנו בלילה צונן. והיא לא.
ועוד לא דיברנו על כך שדעות הפוסקים האורתודוכסיים חלוקות לגבי עליית נשים לתורה, ובוודאי בשמחת תורה שאז מעלים לתורה אפילו ילדים קטנים. איך אמרו לנו בצבא? אין לא יכול- יש לא רוצה. ויש נשים שרוצות, ויכולות, ועדיין נמנע מהן.
לפמיניזם היהודי והדתי בישראל יש מקום של כבוד בעיני בהובלת השינוי ביחסים בין המינים ובחופש מגדרי בישראל. תהליכי מפתח בחברה ובפוליטיקה מונעים מאותה מחוייבות עמוקה הן לתרבות היהודית והן למסורת ההומאניסטית. החיבור הזה הוא קריטי אם אנחנו רוצות ליצור חברת מופת; חברה שכזו צומחת מלמטה, מהשטח, מהמציאות המשפחתית, הקהילתית והמקומית- והיא תעשה שינוי. היא כבר עושה.
כשחלפנו בערב החג על פני הסוכה של השכנים, עטורה בשמות האושפיזין המסורתיים, גברים כולם, בתי בת השש נעצרה. במבט שואל היא הקיפה את הסוכה מכל צדדיה, חזרה אלי מוטרדת ואמרה: "אמא, הם שכחו לכתוב את האושפיזות!". חשבתי בליבי, מי יזכיר להם אם לא אנחנו?
אז איפה אתן בחגים?
[פורסם באתר און לייף בתאריך 30/9/13]
מודעות פרסומת

"ולא תכלימוה.. ולא תגערו בה.. כי אשת חיל את" (מגילת רות): הצדעה לאקטיביזם נשי, והצעות להסדרת השתתפות פוליטית של תלמידים/ אדר כהן

Shamir_ATS_PPPA

חג השבועות מעלה על נס את סיפורה של רות, שבעוז-רוח ובשום-שכל קנתה את מעמדה, ולא נכנעה לשוליות החברתית שנכפתה עליה בשל היותה אישה, זרה וענייה. רות וחמותה נעמי הן, במונחים של ימינו, אקטיביסטיות, שתוך ציות לכללים החברתיים דאז, הצילו את עצמן מגורל אכזר תודות לשיתוף פעולה נשי ואנושי. בעז הבין שרות נאבקת לצאת ממצוקתה, והנחה את נעריו לאפשר לה ללקט משדהו: "וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ; וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן-הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ " (רות ב' טו-טז). בהמשך הוא מבטא את הערכתו ליוזמתה ואומץ-ליבה ונרתם למאמץ לגאול אותה. ההערכה לרות ונעמי כנשים שלא נכנעו למציאות חייהן הקשה, והפכו להיות יוזמות ואקטיביסטיות צריכה להאיר דרכנו גם כיום. החברה שלנו, ובעיקר מערכת החינוך שלנו, צריכה לעודד נשים ואנשים – כמו רות ונעמי –  להיות פעילים ולא פסיביים, ולעודד נשים ואנשים – כמו בעז – לסייע לזולתם להחלץ ממצוקותיו.

על רקע זה, ברצוני להסב את תשומת לבנו לאירוע צדדי שדווח בשולי החדשות לאחרונה, ואשר משקף פער בלתי נסבל בין נשגבות המסרים הערכיים והחינוכיים של מגילת רות לבין מציאות חיינו.

לכאורה, מדובר בעוד מקרה בו מנהלת בית-ספר ננזפה ע"י משרד החינוך בגלל שתלמידיה יצאו להפגנה בשעות הלימודים. המחלוקות בדבר השתתפות תלמידים בהפגנות כבר לובנו בעבר,  אולם פרטיו של אירוע זה מחדדים את הצורך להתקומם נגד מדיניות המרתיעה מפני אקטיביזם אזרחי במקום לעודדו והגורמת להשתקה של קולות נשיים במרחב הציבורי.  תלמידות כיתה י' בתיכון הדתי "פלך" בירושלים עסקו בנושאים של צדק חברתי במסגרת תכנית בית ספרית. קבוצה מבין התלמידות, שלמדו והעמיקו בכמה נושאים, בחרו לטפל בנושא של מסורבות גט, בשיתוף עם עמותת "מבוי סתום". התלמידות אספו כסף למימון הנסיעה, ויצאו להפגנה למען מסורבת הגט עירית רון מול בית הדין הרבני בתל-אביב שדן בעניינה באותה שעה, תחת הקריאה "לשחרר את עירית". יתכן שההפגנה אכן הועילה. התיק הועבר לרב עמאר, שקבע כי פני הבעל הסרבן לסחטנות, ושלח אותו לחודש מאסר.  אולם, לפי הדיווח בעיתונות ("ידיעות אחרונות", 26.4), במקביל להצלחת המאבק, התלונן הרב שלמה דייכובסקי, מנהל בתי הדין הרבניים, בפני מנכ"לית משרד החינוך על כי "שימוש בתלמידות לצורך הפגנה כלשהי אינו דבר ראוי, בפרט במסגרת של לימודים". משרד החינוך השיב כי המנהלת תינזף על-ידי מפקח בית הספר, ותזומן לשימוע, והוסיף בתגובתו לעיתון כי "המנהלת לא פעלה לפי ההנחיות – פעילות אזרחית היא מבורכת, אך צריכה להיעשות אחרי שעות הלימודים".

מי שמודאגים לחינוך לאזרחות במקומותינו צריכים לתהות מי הוא שטעה באירוע הזה, ואילו לקחים יש להפיק מכך. הציניים בינינו עלולים לסבור כי עורך העיתון הוא שהתבלבל, ופרסם בטעות ידיעה מהקדנציה הקודמת במשרד החינוך, שהתאפיינה בניסיונות מתוקשרים להטיל אימה על מנהלים ומורים מפני עיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת. אך לא היא: המקרה אכן התרחש בימים האחרונים, הגם שהוא משקף רוחות עבר. במבט הסוציולוגי ניתן לציין כי האירוע מבטא את המתח ההולך וגובר בין גורמים שמרניים לליברליים בעולם הדתי בארץ, ומשקף גם היבט מגדרי בולט. קשה לשער שהרב דייכובסקי היה מתלונן, והמפקח היה נוזף, לו היה מדובר בהפגנה בעד הבעל הסרבן, שהיתה מתקיימת בידי קבוצה של בנים מישיבה תיכונית, שהעומד בראשה הוא רב ולא מנהלת. זוהי עדות לדרכי הפעולה של ההגמוניה הממסדית-גברית-אורתודוכסית, שהמסרים של מגילת רות מנסים לאזן. בנוסף, הרב דייכובסקי טעה בכך שניצל את עוצמתו ותפקידו על-מנת להגביל את ההשפעה הלגיטימית של דעת הקהל על רגישותם של היושבים בדין. טעותו היא כפולה: לא רק שביקורת ציבורית על התנהלות מערכת המשפט במדינה דמוקרטית היא לגיטימית, אלא שמערכת בתי הדין הרבניים אינה שונה בעניין זה מכל בית משפט אחר. מקביליו של הרב דייכובסקי, מנכ"ל בתי הדין לעבודה או מנכ"ל בתי המשפט, לא היו כנראה שוקלים כלל להתלונן נגד הפגנה שהיתה נערכת סמוך לבתי משפט שבניהולם, גם אם היו מתנגדים לתכניה. משרד החינוך היה צריך להודות בנימוס לרב דייכובסקי על פנייתו ולהשיב כי את ההכרעות בדבר חינוך אזרחי ראוי מקבלים אנשי חינוך, ולא שופטים ודיינים.

המהירות בה משרד החינוך התבטל בפני "דעת (נציג) התורה" במקרה זה מתמיהה, ומשדרת מסר בעייתי לא רק לאותו בית-ספר אלא לכלל המנהלים והמחנכים במדינה. מדובר במקרה קלאסי של "אפקט מצנן", בו הפעלת כללים בירוקרטיים או משפטיים במקרה בודד, משדרת מסר מודע ותת-מודע ברור לשאר המערכת, אשר מצנן כל התלהבות לפעילויות מסוג זה אצל מנהלים אחרים. האפקט המצנן הוא "נבל ברשות התורה" (וברשות חוזרי המנכ"ל), והוא יוצר הרתעה והשתקה במקום תמריץ חיובי ליוזמות חינוכיות. פרטי המקרה מלמדים כי בית הספר ניהל תהליך חינוכי רציני ואחראי, התלמידות הגיעו למסקנות בעצמן, והאמירה כאילו "נעשה בהן שימוש" היא מעליבה ופוגענית גם כלפיהן וגם כלפי מורותיהן. חינוך ראוי לאזרחות חייב לכלול גם חינוך לאקטיביזם אזרחי, בו התלמידים מאותגרים ללמוד, להיות מעורבים ואף לפעול. עלינו לחנך את תלמידינו לראות במחאה החברתית של קיץ 2011 או באירועי כפר מימון בימי ההתנתקות מודלים למחאה ציבורית דמוקרטית ראויה. בכך, נמנע מהם לראות באלימות מזה או בסרבנות מזה מודלים חלופיים להבעת מחאה והתנגדות למדיניות הממשלה. חינוך לאקטיביזם אזרחי כדרך חיים אינו יכול להיעשות במסגרת הכיתה בלבד, אלא חייב להתקיים גם באמצעות חוויה אמיתית, תוך פיקוח ומגבלות סבירים.

אפשר לקבוע בביטחון כמעט מלא כי הנזיפה המתוקשרת אינה משקפת את הרוח הערכית שהביא עימו למשרד החינוך הרב שי פירון, הנושא את בשורת החינוך לחברת מופת. על כן, יש לצפות שמשרד החינוך יתקן את המסר הבעייתי שקלטו התלמידות, מורותיהן, וכלל המערכת. יש לשבח את צוות בית הספר על תהליך אמיץ ומתמשך של חינוך לאזרחות ולעודד אחרים לנהוג כמותו. במקביל, יש להודות לרב דייכובסקי על שסיפק למשרד החינוך הזדמנות לבחון מחדש את מערכת הכללים של חוזרי המנכ"ל לגבי חינוך למעורבות פוליטית. כללים אלו נוצרו לפני שנים רבות והופעלו בשנים האחרונות בצורה סלקטיבית – ועל כן מקוממת –  על מנת להרתיע מפני חינוך לאקטיביזם חברתי. הזמן בשל לשנות את הכללים הפורמליים הללו, ולהתאימם למציאות של 2013 ולרצון שלנו כחברה בעלת מוסר יהודי לחנך לתרבות דמוקרטית של השתתפות אזרחית ולקיים את הכלל "גדול תלמוד המביא לידי מעשה". על הכללים לשדר מסר של העצמה ואמון באנשי החינוך שידעו להוביל תהליכים של חינוך למעורבות פוליטית, כחלק אינטגרלי מהלימודים ולא בשוליהם, ומבלי לחשוש מנזיפות. כמו במגילת רות, מערכת החינוך צריכה ליצור את התנאים שיאפשרו גם למי שנמצאות ונמצאים בדרך כלל בשוליים להשמיע את קולם ולפעול. ולכל התלמידות והמורות –  ב"פלך" ובכלל –  העושות כך נאמר, במילותיו של בעז: " כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ " (רות ג' יא').

  (גירסא מורחבת למאמר שפורסם בעיתון "הארץ", 9.5.13)

אפילוג:

בראש חודש סיוון, ממש לפני מספר ימים, נפל דבר בישראל – בפעם הראשונה התפללו נשות הכותל ברחבת הכותל המערבי כמנהגן, באבטחת המשטרה ובאישור בית המשפט, ולא כנגדם. בעיתונות דווח כי גדולי הרבנים (בהם הרב שטיינמן והרב עובדיה יוסף) הורו למנהלי הסמינרים לבנות לשלוח את התלמידות להתייצב ל"תפילה שקטה" כנגד מעשיהן של נשות הכותל, ואכן אלפי נערות חרדיות נענו לקריאה זו . היו שהתקוממו נגד השימוש שנעשה על ידי הרבנים בתלמידות הסמינרים כ"חיילות במאבק".  אירוע זה מעורר, ובצדק, את השאלה: האם יש לגזור גזירה שווה על בנות פלך ועל נערות הסמינרים? האם ההתקוממות נגד הפגנתן של בנות הסמינרים אינה במקומה? האם טענתו של הרב דייכובסקי על הניצול לרעה של תלמידות בתי ספר לצורך הפגנות אינה נשמעת פתאום משכנעת יותר ?   אלו אכן שאלות חשובות, שמשקפות את המורכבות בשאיפה לקיומה של תרבות פוליטית דמוקרטית במדינה מרובת קהילות ותרבויות (שחלקן אינן מתיימרות להיות דמוקרטיות). כתשובה ראשונית לדילמה, שדורשת עוד עיון וליבון, עליי לציין שעדיפה בעיניי השתתפות פוליטית שיש בה מידה של סכנה ב"ניצול לרעה" של תלמידים, על פני מצב בו נאסור לגמרי השתתפות פוליטית ואזרחית כזו על תלמידים במסגרת בית ספרם בשל החשש מניצול זה. לאחר שאמרתי זאת, כסוג של עקרון מנחה, עליי להוסיף שלושה סייגים חשובים לעקרון, הנובעים זה מזה, ואשר בלעדיהם אי אפשר:

התנאי הראשון הוא שמדובר בתלמידי תיכון (בני 16-18), שהסיכוי שיש להם יכולת להבין את מהות האירוע בו ישתתפו, לחשוב עליו בעצמם, ואף לגבש עמדה ביקורתית – גבוה יותר ;

התנאי השני הוא שלפני היציאה להפגנה התקיים בכיתה תהליך בו התלמידים בררו את הנושא, בחנו עמדות שונות לגביו ורק אז גיבשו את עמדתם;

והתנאי השלישי הוא שהיציאה להפגנה אינה חובה (לא באופן פורמלי, ולא באופן בלתי-פורמלי), כלומר: שבית הספר מאפשר לתלמידים שאינן מעוניינים בכך שלא להשתתף, מבלי שיהיו נתונים לסנקציה כלשהי (משמעתית או חברתית), ותוך שהצוות החינוכי מדגיש כי הזכות שלא להשתתף היא זכות מובטחת, לגיטימית ואף מוערכת.

התנאים הללו באים להבטיח קיומה של תרבות פוליטית דמוקרטית בבית הספר, והם הכרחיים על מנת להבטיח שהסכנה של "ניצול לרעה" ו"אינדוקטרינציה" יצטמצמו בצידה ניכרת (אם כי, כאמור, יש להודות שלא ניתן להעלימם לגמרי). אלו אולי קווי מתאר ראשוניים לחוזר מנכ"ל חדש שראוי לאמץ במשרד החינוך. למיטב הבנתי, במקרה של תלמידות הסמינרים, אין כמעט ספק שתנאים אלו לא התקיימו. מה שכן, כפי שציינו מנהיגי הזרמים הליברליים, כנראה שאותן תלמידות סמינרים קיבלו שיעור לא רע באזרחות דמוקרטית באותו בוקר.