שרשרת המסירה שלנו – לרגל סיום שנת הלימודים ב"כרם"

דברים שאמרתי בשם צוות המורים בטקס מסיימי "כרם" תשע"ו, 22.6.16

("כרם" – מכון להכשרת מורים לחינוך הומניסטי-יהודי, נוסד על ידי כי"ח, כיום משויך למכללת דוד ילין בירושלים)

בוגרות ובוגרים יקרים,

כמה מרגש לעמוד כאן היום, אתכם, עם בני המשפחות התומכים, עם הצוות הנפלא של כרם ועם האורחים המכובדים שלנו ולחגוג יחד סיומו של עוד מחזור בכרם.

אני אדר, מורה לאזרחות ואחראי בכרם על ההכשרה והסדנה הדידקטית באזרחות, ובדיוק לפני 12 שנים עמדתי כאן, על הבמה הזו, כנציג הבוגרים של מחזור כ"ז. כאשר חשבתי על סגירת המעגל המרגשת הזו הבנתי שהמעגל שלנו, כלומדים וכמלמדים הוא – בשלב הזה של חיינו –  ספירלה בלתי נגמרת. הנקודה בזמן בה מסיימים את לימודי תעודת ההוראה היא שלב בו לכאורה הסתיים שלב התלמידאות, ומקבלים תפקיד חדש ומרגש – מורים, אך בעצם זהו השלב בו עלינו להבין כי אי אפשר להסתפק בלהיות מורים. חיינו (– חייכם) שזורים מעתה ועד עולם במתח המתמיד והמפרה שבין לקבל לבין לתת, ללמוד וללמד. בכרם למדנו כולנו כי שרשרת המסירה אינה רק עניין פסיבי, מה שקיבלנו מאבותינו ואימותינו ועלינו להעביר הלאה, אלא המדובר במשימה אקטיבית ודו כיוונית. אנחנו, כמורות וכמורים, חייבים לא רק לבוא לבית הספר בחדוות הוראה, אלא להמשיך ולהתעניין, להסתקרן ולהרחיב אופקים בחדוות למידה. זו אינה רק פרקטיקה מקצועית חשובה, אלא מסר ערכי, לעצמנו ולתלמידנו.

המעבר מלהיות תלמיד למורה הוא גם מעבר שכל אחד מאיתנו צריך לנצור בליבו בבואו למפגש עם תלמידיו; מה מעסיק אותם? איך הם מתמודדים עם עומס מידע? עם דינמיקה בינאישית? אילו תנאים מאפשרים ללמוד ולשגשג ואילו מדכאים את הסקרנות הטבעית, ומקבעים מחשבתית? מהי למידה משמעותית עבורי, ועבורם? האם ישנם קווי דמיון שניתן למתוח בין התלמיד שאני למורה שאני רוצה להיות?

הבלבול והטשטוש המשמחים של היותנו מורים ותלמידים בו-זמנית הזכירה לי את הסיפור המפורסם על רבי עקיבא ומשה רבנו, שרבים מבינכם אולי כבר נתקלו בו, ואני רוצה לקרוא בו קריאה מיוחדת למעמד זה:

מנחות דף כ"ט ע"ב:

"אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות,

אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך?

אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.

אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי,

אמר לו: חזור לאחורך.

הלך וישב בסוף שמונה שורות,

ולא היה יודע מה הן אומרים,

תשש כחו;

כיון שהגיע לדבר אחד,

אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך?

אמר להן: הלכה למשה מסיני,

נתיישבה דעתו."

בסיפור תלמודי מופלא ויצירתי זה מתבלבלות היוצרות, בלבול שהוא לטובה. בלבול בין עבר הווה ועתיד ומסע בזמן; בלבול בכיוונים – אחורה, קדימה, סוף, התחלה;  בלבול ביחסי הכוח בין הקב"ה לדמויות של משה רבנו ור' עקיבא – לכאורה העוצמה העיקרית נמצאת אצל הפחות מביניהם – רבי עקיבא; אך הדבר העיקרי שאני רוצה להתעכב עליו הוא הבלבול המפרה בין מורה לתלמיד: משה רבנו, נותן התורה, מגיע לבית המדרש בו מלמד ר' עקיבא, יושב בשורה האחרונה, כאחרון התלמידים, ולא מבין שום דבר. עד כדי כך הוא מרגיש אבוד, שנאמר לנו כי "תשש כוחו". והנה מתרחש המהפך, כאשר הוא מבין שכל מה שרבי עקיבא מלמד, הוא תולה ומתבסס על תורתו של משה. המורה יושב ומאזין לשיעור של תלמידם של תלמידי-תלמידיו, הוא אינו מבין את התוכן עצמו אך מבין-גם-מבין שזהו גלגול ופיתוח של תורתו שלו. אז מי כאן המורה ומי כאן התלמיד?

ואני רוצה להזכיר לעצמנו היום – כולנו  נמצאים פעם בתפקיד של משה רבנו ופעם בתפקיד של רבי עקיבא. אנחנו מתאמנים ומשתדלים להיות המלמדים, המחנכים והמוסרים, אך הלוואי שנתברך בכך שביום מן הימים נזכה לומר "נצחוני בניי, נצחוני בניי" כאשר נשב באיזו שורה שמינית ונקשיב לתלמידינו ולא נבין עד הסוף את כוונתם, ורק נבין שמה שהם אומרים, מלמדים ועושים נובע ממשהו שאנחנו לימדנו אותם אי אז.

שנה זו, תשע"ו, נפתחה ב"כרם" עם הצבת ספרייתו של מרדכי שלו המנוח, ממקימי "כרם" בשנות השבעים, אחד ממורי הדרך המיתולוגיים אשר עיצבו את רוחו של המקום הזה. אני מתאר לעצמי שלו היה שלו נכנס מחר לשיעור של אחד מכם ויושב בשורה האחרונה בכיתה, היה מתקשה להבין על מה מדברים, את קצב הדיבור, מתקשה להתחבר לטכנולוגיה הנמצאת בכל צעד ושעל, ואולי היה תש כוחו. ואולם, אני מקווה, לו היה מאזין היטב היה נוכח כי הן המתודה העסוקה בשאלות האדם והן הגישה החינוכית ההומניסטית-יהודית שהנחיל דור המייסדים אכן התגלגלו ונמסרו מדור לדור – מהדור של שלו , לדור של תלמידותיו-מורותיי (כמו מיכל שמחון) אל תלמידי-תלמידיו- שגם הם היו מוריי (כמו ענבר) אל הדור הנוכחי של מורי כרם ואני ביניהם, ומאיתנו אליכם. כולכם תלמידי-תלמידיהם של שלו, שביד, אלירז ואחרים, מקימי כרם.  לו היה שלו שומע שגם היום שיעור של בוגר כרם כרוך סביב שאלה מרכזית, עוסק בליבון סוגיות יסוד, מנתח טקסטים ומזמין לשיח – הייתה, אני מאמין, מתיישבת דעתו.

אני מקווה, בשם כל הצוות המפואר של מכון כרם לדורותיו, כי ציידנו אתכם לא רק בידע אלא גם ביכולות והכלים לנתח אותו ולחשוב עליו, להגיש אותו באופן מעורר מחשבה ומזמין לעשייה, לחפש אחר ידע חדש ולהיבנות ממנו.

אני מאחל לכולכם שתזכו להמשיך ולקיים את שרשרת המסירה של כרם,  תעמידו תלמידים הרבה, ותעשו כל זאת בנחת רוח, בשמחה, ביצירתיות ובסקרנות מתמדת לגלות מה תלמדו אתם על העולם מהתלמידות והתלמידים שלכם, כשתשבו יום אחד בשורה השמינית בכיתה.

לו יהי.

מודעות פרסומת