תורה בגויים?! /לפרשת יתרו תשע"ה

מאת גלית כהן-קדם

 

כמה מעניינת העובדה שבפרשה אחת דרים זה לצד זה סיפורו של היועץ הארגוני הראשון (יתרו כהן מדיין) וסיפור עשרת הדברות הניתנים בקדושה, טהרה ורעד לעם ישראל. בזכות יתרו מתברר למשה ולקוראים שלא ייתכן כי ישפוט לבדו. יתרו, כחותן מסור הדואג לחתנו, מנבא לו קריסה: "לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ"- יח 18. לאחר שיפור המבנה הארגוני, משה מוכן לקבלת התורה מפי הגבורה. משה אינו יעיל בעבודתו, ויתרו מציג בפניו מודל התנהלות אחר; מסמיך, מאציל, ובעיקר מרחיב את שורות ההנהגה. וראה זה פלא: משה כלל לא הרגיש מאוים מכך שהוא נעזר ב"ערכאות גויים". להיפך.

ישנו קשר הדוק בין התהליך הארגוני לבין מתן תורה. כאשר אנו מרחיבים, כעצת יתרו, את מעגל השופטים, מבזרים סמכויות, אזי אנו מרחיבים את התורה, מנגישים אותה לכל, והיא איננה סודית ומצומצמת ליודעי ח"ן. הפרשה מזכירה לנו שכולנו יכולים ללמוד משהו מה'אחר' שלנו- אפילו משה, הנביא בה"א הידיעה. שומה עלינו, אם כך, להכניס עוד כמה אנשים, נשים וטף לסוד השיח המוסרי העליון- והרי לנו עשרת הדברות. מתן תורה הוא הרגע שבו סודות השורים לאל ולמשה עבדו נגלים וניתנים לכל אחד ואחת מישראל. רעיון מסוג זה עשוי להוות רגע שבו הקורא הדמוקרט רווה נחת. עשרת הדיברות, מהות המוסר האנושי, הן סך הכול תחנה ראשונה בתהליך הדמוקרטיזציה- עממיזציה של הסמכות; לא עוד רודנות, אלא שותפות של קולות שונים של שופטים שונים משבטים שונים (ובעתיד: גם שופטות!).

אולם רגע לאחר הדרמה עם כל הפירוטכניקה הדרושה, התורה פוצחת בהצהרה של אל קנא: אל שהוא איננו אליל בעל, אלא הבעלים של החירות האנושית, רשם הפטנט של שחרור העבדים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי". (שמות כ 1). האם החלום הדמוקרטי והמשתף נקטע באיבו?

המונותיאיזם, אמונת הייחוד היהודית, נושאת בחובה ערכים רבים. בעשרת הדברות אנו מוצאים את האיסור ליצור ולעבוד אלילים. בהתבוננות פסיכולוגית וערכית ניתן לטעון כי עבודת האלילים לעומת האמונה באל אחד מופשט, יש בה מרדף אחר סיפוקים מידיים, והיא גורמת לנו לוותר על ההתמודדות האמיתית בחיינו: החרדה, אי הידיעה ואי השלמות שלנו. עבודת האל האחד, המופשט, כל אחד לפי תפיסתו, קוראת לנו לדבוק באמת המהותית ולא בתחליפיה, ולהימנע כך מזיוף.

ביזור הסמכויות והאצלת התורה תצליח רק אם נוותר על האלילות: אם נימנע מלסגוד לאנשים ולחפצים, ונפעל למען ערכים וחזון משותף, שגדול מסכום האנשים המקדמים אותו. יתרו, כעובד אלילים, מבין שכל עוד התורה היא נחלתו הבלעדית של משה, היא לא תתקיים כתורת חיים. ואילו אנחנו, כחברה שצמחה על אמונת הייחוד, מבינים שהאצלת הסמכויות תקדם אותנו רק אם ניצמד לערכים וחזון שגדולים מהאינטרסים הצרים שלנו, ובכך לראות בייעוד האדם ובאחריות ההדדית ערך דתי מוביל.

 

מודעות פרסומת

'משה, אולי די עם התירוצים?' / מחשבות לפרשת שמות

'משה, אולי די עם התירוצים?' /מחשבות לפרשת שמות תשע"ה, גלית כהן קדם

משה בורח מגורלו ופוגש את ייעודו בדמות מסר אלוהי בתוך סנה בוער. אירוע הסנה, הראשון מבין אותות ומופתים, אמור לתת לו את הכלים לחזור למקום ממנו ברח, ולהושיע את העם.

אך משה, בתפיסתו העצמית, אינו רואה את הפוטנציאל שהאל רואה בו; הוא אמנם עונה "הנני" אך אינו רואה את המשימה שהוטלה עליו כאפשרית. בדיאלוג עם האל, בו משה מקשה קושיות קצרות וממצות, ואלוהים עונה בנאומים, לעיתים חסרי אמפתיה וסבלנות, משה אמור לקבל מענה על כל ספקותיו- ומתוך כך לקבל תדרוך למסיבת העיתונאים הקרובה. מה קורה בשיחה הזאת שמאפשר למשה בסופו של דבר לצאת לדרך?

משה מעלה ארבע סיבות/ טענות /תירוצים מדוע לא עליו המלאכה לגמור;

הראשונה: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם?" [שמות ג 11]. טענה זו כורכת בחובה שתי הנחות; אחת, שיש היררכיה; לא כל אחד יכול פשוט לגשת אל מוקד הכוח ולחולל שינוי. התפיסה השנייה מניחה כי ישנם תפקידים בעולם, והושעת העם, נניח, אינה במסגרת תפקידו בעולם. על כך עונה ה': "כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ". כלומר, תמיכת האל, זכותו וכוחו של הנצח אינם שמורים רק ליחידי סגולה. האנכי של משה מהדהד את האנכי של עשרת הדברות: אנכי הוא אנכי ה' אלהיך, האדם היחיד נברא בצלם, והוא חלק מן הבריאה ומן הכוחות הפועלים בעולם, לא פחות מבעל שררה זה או אחר. השיוויון בפני האל מחזיר את הברואים כולם לשורה אחת של בני תמותה. כל אחד רשאי לפעול בשם האמת הנצחית, כל עוד האמת לצידו.

הטענה השנייה של משה היא: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" [שמות ג, 13]- האמונה הפנימית של היחיד בכוחו אינה ניתנת לתרגום, אומר לנו משה. כיצד אמשיג את הידיעה העמוקה שלי בדבר הדרך הנכונה לילך בה? כיצד לתרגמה לכאריזמה? כיצד לעורר את האנשים שמסביבי לדברי האמת שבתוכי? והרי משה אומר דבר שכל תכנית מנהיגות יודעת, אם אני לא יודעת להמשיג לעצמי את חזוני, אזי תקצר ידי מלהושיע אחרים. כל חזון צריך מילים ושמות. מבין כל שמות האל, אלהים מציע כעת למשה את "אהיה". הסיבה ליציאה לדרך היא העתיד, והרצון שיהיה טוב יותר מן ההווה. אהיה הוא השם האופטימי של אלוהים.

" וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" [[שמות ד 1]. הטענה השלישית של משה היא כבר טקטית; איך להוכיח? איך לגרום לאחרים להבין את האמת שלי? אם נניח רגע לפירוש הפשטני של קבלת כוחות על טבעיים כמתת אל שאינה ניתנת לערעור, אזי דימוי המטה והנחש או היד המצורעת, היא היכולת של מנהיג לשרטט בבהירות את הסכנות האורבות- ולהציע פתרון של תקווה. היכולת לתת תקווה לאדם החרד מעצם קיומו היא מהות הכאריזמה.

לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי!" [שמות ד 11] הנימוק הרביעי, המוכר מכולם, הוא עניין המיתוג; הן גם אם אדע מהי האמת אליה אני חותר, וגם אם אצליח לעורר את הלבבות להצטרף אלי למסע, עדיין ישנו עניין פעוט בינם לבין האמת: הפגמים שלי, ה"בשר ודם" שהנני. גם אם ארצה לרחף אל עבר חזון העתיד, כוחות הכבידה מחזירים אותי אל הגולמיות שבי; אל הגשמיות מלאת הפגמים, אל קוצר היד האנושי אל מול האינסוף. הפתרון של האל, שבשלב זה מאבד קצת מקור רוחו, חוזר שוב לניתוץ התפיסה שרק בעלי הפריבילגיות יכולים לעשות שינוי: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי", ה'!". ההבנה שכל בני האדם מלאים פגמים, שהם בעצמם מתנות קטנות מהאל, מייצרת פרדיגמה חדשה למנהיגות; מנהיגות משתפת. משום פגמינו אנו זקוקים לאחווה, אנו זקוקים זה לזו על מנת לפרוץ קדימה: "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים". קולו של האל ודיבורו של האדם נפגשים באחווה המשלימה זה את חוסריו של האחר.

אז אולי די עם התירוצים, משה? יש לך כל מה שצריך; אתה נבראת בצלם, הדם שלך לא פחות סמיך משלהם; אתה יודע את האמת, עכשיו שב ונסח לעצמך את החזון, הענק להם תקווה- וכך ילכו לצידך לקראת החירות, ואחרון: לא תישאר לבד בצמרת: תבנה שותפות של אחווה והשלמה הדדית עם שותפים לרעיון.

אז אולי די עם התירוצים? מה, אתם עדיין על הספה מצקצקים מול החדשות? יהיו קשיים בדרך, אבל הסנה שלכם כבר בוער…

מחשבות אקסיסטנציאליסטיות לפרשת "כי תבוא"

מחשבות אקסיסטנציאליסטיות לפרשת "כי תבוא", דברים כו- כט 8

גלית כהן קדם, אלול תשע"ד

*

אחת החוויות הדתיות הראשונות שחוויתי בחיי התרחשה בעת קריאת ספרו של אלבר קאמי "הדבר". הייתי נערה, ולא ידעתי שהוא נכתב אחרי מלחמת העולם השנייה, ושהוא שייך לסוגה הספרותית 'אלגוריה'. לא הכרתי את המשניות באבות "במקום שאין איש השתדל להיות איש", או "הכל צפוי והרשות נתונה". מבחינתי, כנערה, בעת קריאת הספר נחשפתי, לתחושתי, לאמת רוחנית כבירה: היותי אדם היא בחירה. או כדברי סארטר, האדם נידון לבחירה.

כי מהי מחלת "הדבר" אם לא השאננות? הרוע? יצר הכיליון? העיסוק באגו? אותם עכברושים נושאי הנגיף, מתפשטים ממעמקי ביבי החברה הענייה ופוגעים בעשירים; וכולם, עשירים ועניים כאחד, נכנעים לגורלם, כביכול, ומתים. ההזנחה הפושעת והפניית העורף לחלש חוזרת בדמות עכברוש שנושך וממיט חורבן.

מולם, ניצבים ד"ר רייה וחברו טארו, שבעצם עשייתם בהושטת ארכה ומזור לחולים, מדבררים את יסוד האמפתיה האנושית; הם מורדים חיוביים, הם אוהבים את הזולת ללא שיפוט, הם אותנטים, הם בודדים. מאד בודדים. והם מתים בסוף.

**

וזאת, בעצם, תמצית התורה האקסיסטנציאליסטית במימושה הספרותי.

האקסיסטנציאליזם מעמיד על נס את החרות האנושית; את החוויה האנושית לפני התבונה האנושית; את מיקוד המבט בסובייקט החווה, את הפרדתו מן ההמון, את ביטול הקטגוריות המכלילות- מגדר וגזע ולאום, את הדגש על הזיקות בין הסובייקט לזולתו ואת התלות הגדולה בו. המבט הקיומי הזה מבער את ההכללה הגסה, מבכר פירוש עצמאי על אידיאולוגיה גדולה, מעריך את פתיחת הלב ומזמין פירוש אישי, דינאמי למציאות. עמדה פילוסופית קיומית מקדמת את הפנייה אל האחר ורחישת אמון כלפיו, ומציעה דרך התמודדות תמידית עם הפאראדוקס, עם השרירותיות, עם הבדידות- ללא מורא וללא ייאוש. המעשה האקסיסטנציאלי שם דגש על הדרך ולא על התוצאה, שכן אין לדעת האם פעולתנו תישא פרי בסופו של דבר- העיקר הוא התהליך.

***

פרשת כי תבוא בספר דברים נמצאת ברצף הפרשות המכין את העם לקראת כניסתו לארץ המובטחת; הפרשה מונה מצוות מפורשות להתנהגות רצויה: הבאת ביכורים לבית המקדש, מתן מעשר, כיבוד הורים, איסור עריות, איסור הטיית משפט, איסור לקיחת שוחד, איסור פגיעה בזולת ועוד ועוד. לכאורה, הרשימה מדברת בעד עצמה; הקפדה על כללים אלה יבטיחו חיי שלום וצדק בארץ המובטחת, יש בהם תבונה כלכלית ויש בהם שכל ישר מוסרי. אם כך, האם באמת יש צורך לשכנע כל בר/ת דעת שכך ראוי לנהוג? התורה, כנראה, סוברת שבהחלט יש בכך צורך ומקום. והיא פונה לטכסיס העתיק ביותר: הגזר והמקל, הברכה והקללה.

באגף הברכות מצוי כל מה שליבנו יכול לדמיין: ברכה בכל, שפע כלכלי, הצלחה מקצועית, פיריון, עוצמה מדינית וצבאית, אויב ניגף, ייחודיות ורוחניות:

"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  ג בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.  ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ–שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.  ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.  ו בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.  ז יִתֵּן יְהוָה אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ:  בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.  ח יְצַו יְהוָה אִתְּךָ, אֶת-הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  ט יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ:" [כח 1-9].

במחלקת העונשים, לעומת זאת, מפורטות "מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת, וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" [כח 59].  רשימת הקללות הצפויות למפרי החוק מפורטת באופן מסמר שיער: מחסור חומרי, מחלות, הפלות, מומים, אדמה חרבה, אסונות סביבתיים, פירוק המשפחה, הצקה מתמדת מאוייבים והשמדה כללית. למעשה, נראה שבאגף הקללות הסופר המקראי משוכלל ויצירתי אף יותר מבחלק המברך! [כ-40 פסוקי קללה לעומת כ-15 פסוקי ברכה]. אנו מתוודעים מחדש לכל החרדות והפחדים הבסיסיים ביותר שלנו, שמלווים אותנו מקדמא דנא. הם ניבטים אלינו מן הפרשה הזאת, עד אשר אוזנו הרגישה של הקורא הישראלי בן זמננו לא ישאל: האם אין הנורא מכל כבר מממש ובא בימינו אנו?

טו וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.  טז אָרוּר אַתָּה, בָּעִיר; וְאָרוּר אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.  יז אָרוּר טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.  יח אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ–שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ.  יט אָרוּר אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וְאָרוּר אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.  כ יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה, וְאֶת-הַמִּגְעֶרֶת, בְּכָל-מִשְׁלַח יָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה–עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר, מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.  כא יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ, אֶת-הַדָּבֶר–עַד, כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ, מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  כב יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת, וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב, וּבַשִּׁדָּפוֹן, וּבַיֵּרָקוֹן; וּרְדָפוּךָ, עַד אָבְדֶךָ.  כג וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ, נְחֹשֶׁת; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ, בַּרְזֶל. כד יִתֵּן יְהוָה אֶת-מְטַר אַרְצְךָ, אָבָק וְעָפָר:  מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ.  כה יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף, לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ–בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו; וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.  כו וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד.  כז יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים), וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס–אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא.  כח יַכְּכָה יְהוָה, בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב.  כטוְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ, אֶת-דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל, כָּל-הַיָּמִים–וְאֵין מוֹשִׁיעַ.  ל אִשָּׁה תְאָרֵשׂ, וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה)–בַּיִת תִּבְנֶה, וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ; כֶּרֶם תִּטַּע, וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ.  לא שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ, וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ, וְלֹא יָשׁוּב לָךְ; צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ, וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.  לב בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת, וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם, כָּל-הַיּוֹם; וְאֵין לְאֵל, יָדֶךָ.  לג פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ, יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ; וְהָיִיתָ, רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ–כָּל-הַיָּמִים. לד וְהָיִיתָ, מְשֻׁגָּע, מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ, אֲשֶׁר תִּרְאֶה.  לה יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע, עַל-הַבִּרְכַּיִם וְעַל-הַשֹּׁקַיִם, אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא–מִכַּף רַגְלְךָ, וְעַד קָדְקֳדֶךָ.  לו יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ, וְאֶת-מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ, אֶל-גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן.  לז וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה–בְּכֹל, הָעַמִּים, אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ יְהוָה, שָׁמָּה.  לח זֶרַע רַב, תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה; וּמְעַט תֶּאֱסֹף, כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.  לט כְּרָמִים תִּטַּע, וְעָבָדְתָּ; וְיַיִן לֹא-תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר, כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת.  מ זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ, בְּכָל-גְּבוּלֶךָ; וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ, כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ.  מא בָּנִים וּבָנוֹת, תּוֹלִיד; וְלֹא-יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.  מב כָּל-עֵצְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ, יְיָרֵשׁ, הַצְּלָצַל.  מג הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה; וְאַתָּה תֵרֵד, מַטָּה מָּטָּה.  מד הוּא יַלְוְךָ, וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ; הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב.  מה וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ, עַד, הִשָּׁמְדָךְ:  כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר צִוָּךְ.  מו וְהָיוּ בְךָ, לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.  מז תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב, כֹּל.  מח וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם, וּבְחֹסֶר כֹּל; וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל, עַל-צַוָּארֶךָ, עַד הִשְׁמִידוֹ, אֹתָךְ.  מט יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר:  גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ.  נ גּוֹי, עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן.  נא וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי-אַדְמָתְךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא-יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ–עַד הַאֲבִידוֹ, אֹתָךְ.  נב וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל-אַרְצֶךָ; וְהֵצַר לְךָ, בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, בְּכָל-אַרְצְךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ.  נג וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר-יָצִיק לְךָ, אֹיְבֶךָ.  נד הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ, וְהֶעָנֹג מְאֹד–תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ, וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר.  נה מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם, מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל, מִבְּלִי הִשְׁאִיר-לוֹ, כֹּל–בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ, בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ.  נו הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, אֲשֶׁר לֹא-נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל-הָאָרֶץ, מֵהִתְעַנֵּג, וּמֵרֹךְ–תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ, וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ.  נז וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ, וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי-תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר-כֹּל, בַּסָּתֶר–בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ, בִּשְׁעָרֶיךָ.

על מה ולמה צפויים אנו להיענש בעונשים כה כבדים, ויש יאמרו, חסרי פרופורציה? מהי הסיבה לעונש? האם יש תכלית לכל זה? האם ישנה משמעות בקיום מצוות אלה, שהיא מעבר להגיון בריא ויצירת חברה שבה נוח וטוב לחבריה? על כך כותב המספר המקראי:

"וְהָיוּ בְךָ, לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.  מז תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב, כֹּל". [כח 56-57].

להבנתי, מטרת העל של כל המהלך החינוכי של שכר ועונש מתומצת בפסוקים אלה; התכלית העליונה היא לייצר השראה, דוגמא, אקזמפלר מוסרי, אשר מייצרת משמעות לחיים על פני האשמה; משמעות זו נובעת מתוך ומביאה לכדי השמחה וטוב הלב שיש בה שפע.

אני רוצה לטעון כי בקריאה ברוח האקסיסטנציאליזם נוכל לייצר כאן קריאה מצמיחה; קריאה המאפשרת לנו להתבונן על מערכת המצוות ותוצאותיהן המתוארת בפרשה, במרכיבי הברית השנייה בין העם לאלוהיו, בעין חדשה: מתוך גישה של הצבת ייעוד ומשמעות.

עבודת האל באמצעות עשיית הצדק, שמירה על צלם האנוש שלי ושל סביבתי, או בלשונו של רוטנשטרייך, קו- אקסיסטנציה עם הזולת מתוך הכרה בייחודיותו של היחיד בתוך הכלל, היא הייעוד של קיום מצוות; שורשה הוא בפתיחת הלב והיד כלפי האחר, והעולם בכלל, וזהו סוד משמעות הקיום האנושי.

בניגוד לתפיסות פילוסופיות קודמות, התפיסה שלפנינו גורסת כי לא ההארה אלא החוויה היוצרת תודעה היא עיקר העניין ביצירת משמעות קיומית. המהלך הפילוסופי הקיומי דוחק בנו לצאת מתוך ה"אני" וההארה השכלית-פרטית שלנו, תוך כדי מניעת ההיבלעות בכוליות, על ידי שימור זיקות של ייעוד ומשמעות בינינו לבין הזולת. מערכת הקללות כמו גם הברכות כל כולה מושתתת על יחס השניות בין אדם לאדם, אדם לטבע, אדם לאלוהיו. אנו רואים בפסוקים עצמם מדריך לחיים של משמעות בזיקה עם הזולת: דאגה לכל שכבות האוכלוסייה, חלוקה בין כל יצירי הבריאה את השפע, היא שמאמירה את ערכנו העצמי, היא שמעניקה את המשמעת הסגולית של היותנו עם ישראל, בני אדם בב"ית רבתי:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת–שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר:  וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ.  יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:  לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי.  יד לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי–עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.  טוהַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  {ס}  טז הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  יז אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו–וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.  יח וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו.  יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר [כו 12-19].

****

קריאת שמע שאנו מצווים בה מהדהדת את הקריאה שלעיל. הצהרת האחדות, הכוליות, "שמע ישראל ה' אלהיך ה' אחד" מחזיקה בתוכה את המתח בין האני והזולת, את השניות בין גוף שני רבים לבין האל, הזולת בה"א הידיעה, שאיתו שיח האמונה מתקיים. מתח זה עטוף כולו בפסוקים של אהבה: בין "אוהבת עמו ישראל" ובין "ואהבת את ה' אלהיך" מתקיימת מערכת זיקות של אהבה וחמלה, ברית של ייעוד ושל בחירה. הבחירה לפתחנו. אם נצליח לשמור על הסובייקט ועל ראיית האחר כסובייקט, בחינת "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לשמור על עצמנו מאיון בכוליות המטשטשת מחד, וחיבור לאחר שבינותינו. בסיום פירוט המצוות וקבלתם על ידי העם מסכמת התורה כך: "וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" [כז 26]. אמר, גוף שלישי יחיד מצד אחד, וכל העם, כוליות גדולה ומאחדת, מאידך.

*****

"ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת." ["הדבר" לאלבר קאמי, תרגמה מאנגלית אילנה המרמן, עם עובד, 2001, עמוד 270.[

אם נבוא לארץ הזאת, לחיים האלה, מתוך תחושה שהדבר לפתח רובץ, ייתכן שנצליח לשמור על עירנות. יתכן שלעיתים יפשה בנו הייאוש. וייתכן שברגע האחרון נראה את עצמנו ניצבים: בני אדם שזכו לחירות, לאחרות, לאחריות.